תקציר: חלק א׳ מבאס; חלק ב׳ אופטימי. מותר לדלג לחלק ב׳… ☺
אתמול והיום השתתפתי בהפגנות של לוחמים לשלום נגד האלימות ושנאת־החינם שפושות באיזור שלנו בזמן האחרון, ובפרט נגד זה שמרכז העיר בירושלים הפך למקום אפוף שנאה, שמסוכן לאנשים ממוצא פלסטיני להסתובב בו כשכנופיות של בריונים גזענים משליטות אימה. למי שלא רוצים לעצום עיניים, הנה קצת תיעוד בווידאו מאתמול: צועדים במדרחוב; סרט נוסף (עד הדקה השלישית, ברחובות; מהדקה השלישית כדאי במיוחד לראות את מחסום־הסלקציה שהם עושים). אתמול הם גם רדפו, עם חולצות „משמר הכבוד היהודי” שלהם (האסוציאציות ביד הקורא/ת…), אחרי בחור ממוצא פלסטיני שהעז ללכת ברחוב יפו; הוא נס על נפשו והצליח להנצל כשנכנס להוסטל ברחוב. חבר סיפר שבמחסום הזה שרואים בוידאו ממקודם הם גם ניפצו שמשה של מונית עם נהג ממוצא פלסטיני בעזרת לבנה ופצעו את מי שבפנים.
בכל זה המשטרע, כצפוי, לא עשתה משהו, ונתנה יד די חופשית לחבריהם שפועלים ברוח המשטר, רק בלי מדים רשמיים ובאופן פחות מסודר ורשמי וממלכתי.
ההתנהלות של לוחמים לשלום היתה ממש מאכזבת:
- החל מלהסתפק ב„להשמיע את קולנו נגד האלימות” ואז לפזר את ההפגנה אתמול ולפנות את הבמה לבריונים אחרי ההפגנה, במין קרקס או תיאטרון ליברלי כזה שבו לכולם במה להגיד ולעשות כרצונם, במקום להשתמש במסה של האנשים שהיינו כדי לעצור את הפוגרומאים. בהחלט היינו מספיק אנשים כדי לעצור את זה, לשנות את המציאות המחליאה בעצמנו בפעולה ישירה בלתי־אלימה ולא לחכות באופן תלותי לאיזה „מבוגר אחרי” במדים שיעשה משהו (רמז: הוא לא). אתמול אחרי ההפגנה פגשתי פעילים אחרים, אנטיפשיסטים, שהיו מעטים מכדי לעשות משהו מעבר לתיעוד.
- דרך אמירת תודה מביכה למשטרה בנאום בסוף ההפגנה היום; אותה משטרה שנתנה חופש פעולה לבריונים אתמול, אותה משטרה שמקיימת פעילות גזענית בירושלים יום־יום שעה־שעה, המושתתת על חוק אחד לאנשים ממוצא אחד וחוק אחר לאנשים ממוצא אחר. רוצים לקרוא על מה שקורה בירושלים ועל תפקידה האכיפתי של המשטרה בכל זה? הנה מידע מהאגודה לזכויות האזרח בישראל, בצלם ושיחה מקומית. הבעיה היא לא בדברים כמו זה, אלא היא שיטתית ומובנית בעומק המערכת: לא בפעולות של חיילים או שוטרים „סוררים” אלא במעשים היומיומיים של המשטרה והצבא (ו, כמו שראינו אתמול במרכז העיר, באי־עשיה כשמתאים להם).
- או דרך הקריאות הפושרות הבלתי־פוסקות־לשניה במגאפון, שהשתיקו קריאות אחרות שעלו מתוך המפגינים עצמם ולא מתוך הווייטליסט של האנשים שהחזיקו במגאפון; קריאות שחלקן העלו נשכחות מקיץ 2011 הרפה („אנחנו הרוב!”, „צאו מהאדישות!”, „צאו מהבתים!”, „צאו לרחוב!”). בזה יס״מבה היו נהדרים, וקראו סיסמאות אחרות גם כזה התנגש עם המגאפון.
- או דרך זה שכשלאחת המארגנות לא היה נראה שאני מדבר עם מארגן אחר על ההתנהלות אתמול היא פשוט נדחפה לשיחה ושמה לה קץ.
- וכלה בהצטדקות מעופשת בנאום שנותנת לגיטימציה לשותפים בצד הפלסטיני מתוך כך שהם — פתח ציטוט — מכירים במדינת־ישראל — סגור ציטוט.
זה כנראה ארגון הטרוגני, ולא הכל ככה, ולראיה פעולות מגניבות ומשמעותיות רבות שנעשות תחת השם הזה של לוחמים לשלום. לא מכיר את הפוליטיקה הפנימית או את הנפשות הפועלות.
היום, עד כמה שאני יודע, היה שקט במרכז העיר (בניכוי החבר׳ה שליוו את ההפגנה שלנו בקריאות שאתם יכולים לנחש לבד; כמה ניסו גם להתנגש בנו (דווקא כאן יש לציין שהמשטרה מנעה מהם באופן אפקטיבי לעשות לנו משהו; נו, where credit is due)).
אבל לא בגלל זה החלטתי לכתוב את הפוסט, אלא בגלל דברים משמחים ונעימים ומפיחי־תקווה. נשאתי שלטים שכתוב עליהם בצד אחד „אהבת חינם” ובצד השני „לא לשנאת חינם” (אתמול) ו„אין הבדל בין דם לדם / לא לשנאת חינם”. אהבת חינם כנראה כל־כך מרגיזה את ידידינו הגזענים שגם אתמול וגם היום לקחו לי את השלט בכח אחרי ההפגנה. היום היה לי את השכל להביא חתיכת קרטון נוספת וטושים בדיוק למקרה כזה.
אז למה זה משמח ונעים ומפיח־תקווה כל־כך? כי כמה אנשים לקחו את השלטים? שניים. לעומתם, כשהסתובבתי גם אתמול וגם היום לפני ואחרי ההפגנה עם המילים „אהבת חינם” בשלט בידיים וכאפיה על הצוואר ברחובות במרכז העיר (לא בזמן הפוגרום), נתקלתי בכל־כך הרבה אהבת חינם, בכמות ואופן שחבל לי שהפתיעו אותי. אנשים שחייכו, אנשים שאמרו „כל הכבוד”, אנשים שעשו כזה סימן עם האגודל למעלה (👍). אבל אלה שהכי אהבתי הם אלה שבאו והתחבקו איתי. פשוט. חיבוקים קצרים וחיבוקים ארוכים, חיבוקים טופחי־שכם וחיבוקים צמודים, חיבוקים מכל הלב, חיבוקים עם כל מני סוגים של ריחות ומרקמים, חיבוק־לב שמישהו לימד אותי (כשמצמידים את צדי שמאל), חיבוק קבוצתי וחיבוק ביחידים. בחברה הזאת המנכרת, שמי שעובר ברחוב בה הוא תמיד מרוחק ושקרבה וחיבה ומגע בין אנשים בה ממוסגרים וממושטרים במספר מאוד מצומצם של משבצות מוּתרוֹת, מסתבר ששלט פשוט יכול לשבור את הניכור ולהפוך את המרחב הציבורי למקום שבו אנשים מאפשרים לעצמם דברים בסיסיים ונעימים שכולנו צריכים, למקום שבו מישהי פשוט החליטה לשחק לי בשיער ולקלוע צמה (בהסכמה!) בזמן שהחברות שלה, אנגלופוניות, נורא מתגאות בחופן המילים בעברית שהן יודעות ובזה שהן יודעות לספור בעברית…. יש גם משהו נעים בזה שאנשים פירשו את המילים „אהבת חינם” בצורה כל־כך נכונה באופן שלא כיוונתי אליו (לא כתבתי „חיבוק חינם”).
נו, אז אולי יש מקום לתקווה… ♥