יש למרסל מוס ספר שנקרא מסה על המתנה. בקליפת־האגוז, מה שהוא אומר זה שכשנותנים מתנה הצד השני מחוייב להשיב טובה תחת טובה, ואז הצד הראשון צריך להשיב גם, וחוזר חלילה, וזה שזה מהווה מוסד חברתי בסיסי.
אז הנה דוגמה לצורך שהיה לי להחזיר טובה תחת טובה כשאינטראציה שברגיל היא של מסחר כספי ושל בעל־מקצוע-לקוח (הכל נגמר ברגע שיוצאים מהחנות/סדנא) הפכה לכזו של מתנה, ברגע שלא היה מעורב כסף.
לפני כמה זמן הריצ'רץ' של התיק שלי התקלקל. כידוע, אם לא תשרוך את השרוכים תיפול (אגב, שנים הלכתי עם שרוכים פתוחים ואף פעם לא נפלתי מזה) ואם לא תסגור את התיק יפלו לך דברים (ואם לא תסגור את הפה יכנס לך זבוב) ואם לא תרדם לא תתעורר. מצוייד בחכמה הזאת הלכתי לתקן את התיק. איפה מתקנים תיק? אצל תקן (pun intended), כשהיה נראה לי שהסוג הכי הגיוני הוא תופר/חייט*, כי חשבתי שהריצ'רץ' הלך ויהיה צריך להוריד אותו ולתפור חדש.
ליד ויליג' גרין יש דלת שמעליה שלט ישן 'חייט לגברים ולגברות' (או משהו דומה), שכולו אומר 'אני מלפני מלאנתלפים זמן, מירושלים אחרת של פעם'. תיקנתי שם כבר כמה וכמה בגדים, והוא ממש נחמד, ועושה עבודה מצויינת. אז הלכתי אליו לתקן את הריצ'רץ', כדי שלא יפול לי שום דבר מהתיק. הוא אמר שהוא לא מתקן דברים כאלה, אבל לקח פטיש ודפק פה ודפק שם ועוד קצת פה ועוד קצת שם, והפלא ופלא הריצ'רץ' חזר לחיים. הוא ליפף חוט על הקצה של המסילה כדי שהבעיה לא תחזור. אמרתי תודה רבה ושאלתי אותו כמה כסף הוא רוצה בעבור זה, והוא אמר שכלום — הופה! כאן מתחילה אובליגציה.
אז הנה הפונג של הפינג, פרסומת גלויה ומודעת:
ניסים בסה, חייט ממש נחמד
רח' יוסף ריבלין 1, ירושלים
02-6244134 (כדאי להתקשר לפני ולוודא שאפשר לבוא)
באופן כללי כדאי ללכת לתקנים (סנדלרים, שענים, תקנים של מכשירים אלקטרוניים וכו') כשאי־אפשר לתקן לבד. זה גם ירוק וגם זול וגם כיף ומעניין (לראות בעל־מקצוע מיומן עובד זה יפה). אפשר פשוט ללכת ברחוב ולכבות את המנגנון שמסנן דברים כאלה (זה נמצא ליד זה שמסנן טלפונים ציבוריים), או לחפש בדפי־זהב או משהו כזה. במרחק של עשרות מטרים מהסדנא של ניסים, לדוגמה, יש לפחות סנדלר אחד (שמדבר איזו שפה מגניבה מברה"מ לשעבר, שאיננה רוסית, עם כל מני פונמות מעניינות, אבל לא ממש שש לדבר על זה עם הבלשן הסקרן; עצוב לראות איך ששנים של הנמכת פרסטיז'ה של שפה משפיעות גם מחוץ לקונטקסט החברתי המקורי) ושען אחד, ואם מרחיבים קצת את הרדיוס יש עוד מלא.
הטלוויזיה החברתית עשו פעם סרט על שען. אני מקווה להיות אופטימי יותר.
* הייתה כוכבית לפני מלא טקסט, זוכרים? אז הנה:
אם מחפשים 'חייט' באתר של דפי־זהב, הקטיגוריה הראשונה שהאתר מציע היא 'תופרות וחייטים'. לא עברנו כבר יותר ממאה שנים של פמיניזם מודרני?
שלחתי להם פידבק. זה סוג של 'אקטיביזם לייט' שבאופן מפתיע התגלה לי כמאוד אפקטיבי. בעקבות פניה שלי (ואולי גם של אחרים) הוחלף הסינון של הכשרות בחיפוש מסעדות באתר 144 מהפרדיגמה 'כשר למהדרין : כשר חלבי : כשר פרווה : כשר בד"צ' לפרדיגמה '±כשר:+כשר' (כשהדיפולט הוא '±כשר'!). כמובן שיש גופים שמתעלמים לגמרי מפידבק (כמו עיריית־ירושלים והגזענות שלה; אכתוב על זה אולי מתישהו). לדעתי המצב החברתי הנוכחי מתוחזק, בין השאר, על־ידי זה שאנשים רואים 'תופרות וחייטים' בדפי־זהב, העדר אופציה 'לא כשר' בחיפוש מסעדות ושלט שכתוב עליו 'אין כניסה פרט לדיירי הבניין' בעברית ו־'אין כניסה' בערבית, כדוגמאות. אלה, לדעתי, לא רק סימפטומים של הסיטואציה החברתית, אלא גם הגורמים, בין הרבה גורמים אחרים, משמעותיים יותר ומשמעותיים פחות. זה קצת כמו אורובורוס: חתכנו את הזנב — חתכנו גם את הראש; חתכנו את הראש — חתכנו גם את הזנב. ואם כבר מדברים על תגובה לדברים מקוממים: בכיכר־ציון יש פרסומת מגעילה ומיזוגנית בטירוף, בגודל ענק; לתשומת־לבכם….
קרדיט לאייקון של הפוסט: Rabensteiner
