היום בבוקר, בעשר ומשהו, הלכנו דרך פארק המסילה למפגש חינוך ביתי שהתקיים בבית־יהודית: ראם (4) רכוב על בימבה ואני (30) איתו ברגל. ראם יודע שבימבה היא כלי־רכב המונע בכח של הגוף, ולכן מקומה בשביל האופניים, בדיוק כמו כשהוא או אני או כל אדם אחר נע באופניים, קורקינט, סקטים, סקייטבורד, כסא־גלגלים או חד־אופן. טוב ויפה ויום נעים וכיף לרכב, עד שעל שביל האופניים עצמו נסעו במהירות שני האנשים האלה על אופנוע:
שביל האופניים לא מיועד למטוסים, משאיות, מכוניות, טרקטורים, אוטובוסים ורחפות. הוא גם לא מיועד לאופנועים או כל כלי־רכב מסוכן אחר שמקומו בכביש (טוב, נו, מטוסים לא נוסעים על כבישים; הבנתם…). המינימום של האחריות שצריך לעשות שכמישהו מסכן כך את חיי הסובבים, ובפרט את חיי ראם וחיי, הוא לדבר ולא לשתוק: לומר בקול רם וברור שזה לא בסדר לעשות את מה שהם עושים, שזה יגמר במוות או פציעה, שזה מסכן את העוברים והשבים והופך את פארק המסילה ממקום נעים ובטוח למקום שמסוכן להיות בו. השניים עצרו את האופנוע אמרו לי שזאת זכותם לנסוע על שביל האופניים באופנוע כי הם שוטרים. כאן המקום לציין שזאת לא הפעם הראשונה שאני רואה שוטרים (או אופנוענים אזרחיים שמנסים לעשות קיצור־דרך או לחסוך לעצמם פקקים) קורעים את פארק המסילה על אופנועים; זה מאוד מפחיד כשחולף על פניך אופנוע במקום שמיועד לאפשר לרוכבי־האופניים בדיוק מקום בטוח מפני כלי־רכב ממונעים כאלה, וזה עוד יותר מפחיד עם ילדים, שמיומנות הרכיבה שלהם פחותה וזמן התגובה שלהם איטי יותר. אז כשאמרתי להם שזה ממש מסוכן מה שהם עושים, ושאם הם רוצים הם יכולים לרכב כאן על אופניים או לנסוע באופנוע על הכביש, הבחור החביב שבתמונה סיפר לי שבפארק המסילה יש ערבים ושהוא והרוכב השני כאן „שלא יבוא איזה ערבי, ידקור אותך” (ציטוט מדוייק). בנקודה זו שאלתי לשמו (שאני לא מצליח לזכור כרגע) וביקשתי לצלם את התמונות המופיעות כאן: ההצטברות של הנסיעה המסוכנת על שביל־האופניים עם הגזענות שראם נחשף אליה היתה כבר יותר מדי. אני לא יודע אם בפועל רוכבי־האופנוע האלה מתנכלים לאנשים ממוצא פלסטיני או שזה רק מעין קו מנחה כללי כזה, אבל הרעיון של זה שבפארק המסילה רוכבים על אופנוע אנשים חמושים המוּנעים על־ידי תפיסות גזעניות ומתנהגים כאילו הם רשאים לעשות ככל העולה על רוחם הוא מזוויע. חייבים לעצור את זה, שפארק המסילה יהיה מקום בטוח לכל התושבים המשתמשים בו, מכל הקהילות המחוברות על־ידו (בקעה, המושבה הגרמנית, קטמון, קטמונים, מקור־חיים, תלפיות, ובית צפאפא), בין אם הם רוכבים על אופניים, בימבה, רולר־בליידז או שהולכים ברגל או רצים.
אם אתם רוצים לקרוא קצת על פארק המסילה, שהוא אחד הדברים היפים והטובים שקרו בירושלים בשנים האחרונות ומקום שכיף גדול לגור בצמידות אליו, אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה המצויינת הזאת מאת ניר חסון: הקיפוד שציווה במותו חיים ירוקים יותר לירושלמים.
בדרך חזרה מהמפגש, אגב, שוב נתקלנו בהם רוכבים על האופנוע שלהם בסלאלום בין העוברים והשבים בפארק, וגם בטון הלגלגני הדוחה שלהם כשאמרו „נו, ת׳צלם ת׳צלם” ☹
אני לא רואה טעם שאתלונן כאדם יחיד בפני המשטרה: זה הארגון ששלח את הצמד הזה לנסוע על השביל באופנוע, ואין הרי ספק שאקבל תשובה מנפנפת. נראה לי אפקטיבי הרבה יותר לעבוד בשיתוף פעולה עם התארגנויות תושבים למען פארק המסילה והמנהלים הקהילתיים באיזור. אני בטוח שיחד יהיה אפשר למנוע כניסה של אופנועים (ורחפות…) לפארק המסילה, כמו בכל פארק, מדרכה או שביל־אופניים אחר.
אם גם אתם רוצים לגרום לזה לקרות, צרו איתי (יודה רונן) קשר בטלפון או במייל: 02-6419913 / פו@מיליםדיגיטליות.רשת.
דרך־אגב (באיחור…), בהקשר של פארק המסילה, פסטיבל ציורי־הגירים היה מַדְ-הִים! באו המון אנשים והיה כזה כיף קהילתי ויצירתי נעים מהבוקר עד הערב (כולל חברויות שנוצרו והתבשלו להן במשך יום שלם של להיות, ליצור ולשחק ביחד). זהו, את העוול של לא להעלות את התמונות שצילמתי של כל יצירות האומנות אני באמת צריך לתקן כבר… ☺