חלקי־דיבר, בטח בראיה אוניברסלית-לוגית א-פריורית, זה דבר מפוקפק. כשמסתכלים על זה טוב, רואים שיש סתירות פנימיות, שהגבולות בין חלקי־הדיבר בתיאור לא ברורים ושיש בתיאור חלקי־דיבר שכוללים כל מני דברים לא קשורים (אדוורבים זו דוגמה מובהקת לזה). למרות זאת, יש מקרים שבהם כן שימושי לדבר על חלקי־דיבר, אם כי בזהירות ובתיאור שנובע מתוך הנתונים של השפה עצמה ולא בכפיה מבחוץ.
בהרבה שפות יש קשרים פורמליים-סמנטיים בין, נאמר, 'שמות־עצם' ו־'פעלים'. שפות שונות עושות את זה באופנים שונים: אנגלית מודרנית מסתמכת בעיקר על מבנים תחביריים וקצת מורפולוגיה (Give me this shoe; They shoe the horses; They shop at this shop); עברית משתמשת בשורשים ותבניות; וולשית משתמשת בעיקר בצורות־גזירה ובאינפלקציה. בהקשר של אנגלית, אגב, אפשר לראות שמצב כזה של הומונימיה (אם כי רק בחלק מהנטיה) יכול להווצר היסטורית מפיצול (הפועל to shop מתועד מאמצע המאה ה־16, אם כי במשמעות אחרת) או מאיחוד (באנגלית עתיקה שם־העצם scōh והפועל scōg(e)an לא נראו כל־כך דומים כמו היום).
זה מעניין לחשוב האם מדובר כאן בלקסימה אחת שיכולה להכנס למשבצות 'פעליות' ולמשבצות 'שימניות', או שמדובר בשתי לקסימות שונות עם קשרי־דמיון ביניהן.
למה אני אומר את כל זה? כי באילאילית יש שאילה של 'כסא' (ki) מעברית לא רק למשמעות של הרהיט, אלא גם למשמעות של 'לשבת'. אם היא רוצה שנשב איפשהו, היא קוראת '!ki! ki' וטופחת על המקום. כשמצביעים על כסא ושואלים אותה 'מה זה?' היא גם אומרת 'ki'.
דבר דומה קורה גם עם am. זה גם 'אוכל' (óxel), גם 'אכילה' כפעולה וגם ציווי '!am', שיכול גם לבקש אוכל אבל גם משמש כשהיא נותנת לנו אוכל כדי שנאכל.
אגב, על 'כי', בין השאר, דן כבר כתב פעם פוסט מעניין.
האייקון של הפוסט לקוח מכאן.