משני אנשים שאני מכיר (ראובן נוה ואריאל ששה-הלוי) שמעתי באופן בלתי תלוי 'אי אפשר לגדל ילד בלי להפוך ל־X', כאשר X זה 'גנרטיביסט' ו־'סטרוקטורליסט' בהתאמה.
לגדל את אילאיל, שזו חוויה פלאית בכל מובן, באמת גורם ללא מעט מחשבות על שפה. היא לומדת כל־כך מהר, ומבינה כל־כך הרבה. טיעון לצד הגנרטיביסטי אפשר למצוא אולי בקצב הזה, כאילו יש שם משהו טבוע*, אבל נראה לי שזה יותר מקרה פרטי של יכולת־הלימוד בגיל הזה, כשללימוד של סימון יש כר פורה במיוחד.
טיעון, משמעותי הרבה יותר לדעתי, לטובת הסטרוקטורליזם אפשר למצוא באופן שבו אילאיל מארגנת את העולם כשהיא מדברת (הצד של ההבנה שלה, באופן טבעי, הרבה פחות נגיש לי: היא מבינה המון, אבל לא תמיד ברור לי כמה מזה זה סיטואציוני וכמה מזה מגיע מהלשון ובאיזה אופן): היא עושה את זה על־ידי אופוזיציה בין סימנים לשוניים, והמערכת שלה שונה, כמובן, מזו שמשמשת בעברית של הגדולים.
ניגש לעניין. מקרה יפה שבו אפשר לראות את זה באופן נקי, כשמשווים את המערכת שלה עכשיו עם זו מלפני כמה שבועות, הוא זה של na ו־bum. פעם, כל דבר שאילאיל ראתה נופל היא אמרה עליו 'na' (ההברה הראשונה ב־'נפל', כמובן; יש לה na2 שאומר 'נעל', אבל זה בבירור הומונים): בין אם נפל לה אוכל, נפלה לה בובת־פיראט באמבטיה (שעליהן אפשר לספר הרבה גם, אבל לא עכשיו), או שנפל ספר והרעיש. אם נפל משהו והרעיש בלי שהיא ראתה אותו נופל, היא לא אמרה דבר. מאז, המערכת השתנתה, ונכנס משתתף חדש למשחק (אנלוגיית־השח של דה סוסיר מתאימה כאן יופי, כמובן): bum. אם משהו מרעיש 'בום' (קול חזק וקצר), אילאיל מכריזה 'bum'. כאן מגיע החלק המעניין; את ההבחנה הבלשנית הבאה פענחה ונסחה עדי, אמא של הפלא: אם משהו נופל (בעיקר אם הוא נפל לה) ומרעיש, זה na או bum? ההבחנה שהיא עושה מקסימה בעיני, והיא עניין של מה שהיא בעצם רוצה להגיד: אם הפוקוס הוא על זה שמשהו שהיא רוצה נפל לה והיא רוצה שנרים אותו (כלומר, זה פרפורמטיב), היא אומרת 'na' (לא מעט פעמים הבנדיטית מפילה דברים בכוונה כדי שנרים לה, במיוחד את הפיראטים דלעיל), עד שנעשה את מה שהיא רוצה. לעומת זאת, אם הפוקוס הוא על זה שהיה קול חזק — כלומר, היא משתפת אותנו בחוויה שלה, בדומה לזה שהיא אומרת 'waːw' כשהיא רואה או שומעת** חתולים או 'haw haw' אצל כלבים*** — אז היא אומרת 'bum'. על אותה התרחשות בעולם היא יכולה לבחור בין שתי אמירות שעומדות ביחסים של אופוזיציה בסביבה הזאת, לפי מה שהיא רוצה להגיד/להדגיש. זה יפיפה, וזה נורא כיף לפענח את המערכת הלשונית שלה, שמשתנה כל הזמן ונעשית מורכבת יותר ויותר.
* בכל מה שקשור ללקסיקון זה כמובן שטות להגיד את זה: אין לנו מחווט במוח 'אוטובוס' (əbɔ), 'טלפון' (aja, מ־'הלו') או 'משחק־מחשב / מוסיקה / מכשירים אלקטרוניים באופן כללי' (mi). אני גם בספק עד כמה טבוע הנזאל ב־'לינוק' (na) או mamma בלטינית, נגיד, וגם אם יש שם משהו שהוא לא שרירותי לגמרי אני בספק עם זה קשור למבנה של המוח ולא לעניינים פיזיולוגיים-אקוסטיים.
** יש waːw לא מאופיין, שמציין חתול או קול של חתול, אבל כשהיא שומעת חתולים רבים יש ל־waːw נגינה מיוחדת, שמחקה את הקולות העולים ויורדים של היללות. זה סקאלאבילי: יללות חזקות יותר יזכו לתגובה חזקה ו־vivid־ית יותר. בעניין של היחס בין השרירותי והאיקוני-מימטי חידוש מקסים של אילאיל זה ono 'אופניים, אופנוע': התבנית התנועתית של oto (אוטו) עם ה־n שב־'אופניים' ו־'אופנוע', בשדה הסימנטי של כלי־רכב.
*** לפעמים אנחנו שמים לב שהיתה נביחה של כלב במרחק גדול רק מה־haw haw של אילאיל.
קרדיט לאייקון של הפוסט: Sjlegg
