בסמסטר הזה התחלתי ללמוד מצרית: גם מצרית רעמססית (Late Egyptian) וגם קופטית. ממה שלמדתי עד עכשיו, זו שפה (שפות?) ממש מרתקת: גם מבחינת התרבות שעומדת מאחוריה, גם מבחינת הקורפוס שלה, וגם - מה שהכי חשוב - מבחינת המבנה הלשוני.
בשיעור על מצרית רעמססית עלתה נקודה יפה שמחברת בין התיאולוגיה (ובאופן מחוייב: הפוליטיקה) של מצריים הקדומה ובין השפה.
קצת רקע.
במצרית, מלבד בזו הקלאסית*, יש שלוש תוויות מיידעות: p3 (פא, p בקופטית. משמשת לשמות־עצם ממין זכר, יחיד), t3 (תא, t בקופטית. נקבה יחיד) ו־n3 (נא, n בקופטית. רבים, בלי הבחנה של מין). המספר והמין מובעים בדרך־כלל רק בעזרת התווית, בלי שום ציון בשם־העצם עצמו. בנוסף, יש שתי תוויות לא־מיידעות, בהבחנה של מספר: wˁ (וע, ou בקופטית) ביחיד ו־nhy (נהי, h(e)n בקופטית) ברבים.
* העובדה שבמצרית קלאסית (Middle Egyptian) לא קיימת מערכת של תוויות, ובמצרית שלפניה ואחריה כן קיימת מערכת כזו, כשברור שמדובר באותה מערכת ש"דילגה" על המצרית קלאסית, מזכירה את המצב בלטינית. בלטנית פרה־קלאסית, יש ידוע באמצעות אלמנט שקשור אטימולוגית ל־ille (בלטינית קלאסית ille הוא פרונומן דמונסטרטיבי "זה (הרחוק)"); בלטינית פוסט־קלאסית (וולגארית, ואחר־כך בשפות הרומאניות) יש ידוע באותו אמצעי - על הלטינית הקלאסית המערכת "דילגה".
סביר להניח שבשני המקרים מדובר בהבחנה שהיתה קיימת בשפה המדוברת, אבל לא בשפת־הספר, השפה הכתובה, המוקפדת, המוכתבת והנרכשת במודע בגיל מאוחר (והיא, הרי, היחידה שיש לנו שרידים ממנה). הרי לא יתכן, או לפחות מאוד לא סביר, שאותה מערכת בדיוק תתפתח אחרי שבאורח־פלא היא "נעלמה" לה פתאום במסורת־כתיבה.
אז אחרי שיש לנו את הרקע המתאים - קצת ידע על מערכת־התוויות המצרית - נוכל להגיע לנקודה.
אגֿנתן, אשהּ של נפֿרתיתי, היה פרעה מהדינסטיה ה־18. הוא הנהיג מהפכה תיאולוגית חשובה במצרים: הוא העלה את האל אתן לדרגת אל ראשי, למעשה אל יחיד, באיסור אלים על קיום הפולחן לאלים האחרים. הוא סגד לאתן לא כאל אל השמש, אלא כאל דיסקית השמש עצמה, באופן שאפשר אולי לכנות אותו היום "מונותאיסטי", והקים את אגֿתתן (אני לא בטוח לגבי התעתיק) כעיר בירה וכמרכז דתי. אחרי מותו, היתה תגובת־נגד חריפה במצרים, שהיתה מקום נורא אלילי, לכל מה שקשור אליו, ובכלל זה ננטשה אגֿתתן, ואגֿנתן נמחק מרשימות־המלכים.
אז היה לנו מלך שהעלה את השמש לדרגת אל יחיד (או כמעט יחיד: אאל"ט, לא כולם מסכימים לגבי הבלעדיות המוחלטת שהוענקה לאתן), ואחרי מלכותו היה נסיון להתנער ממה שעשה, ולמחוק את התיעוד שלו. מבחינה בלשנית קורה כאן דבר מעניין (וזה מה שקושר עכשיו את החלק הראשון, על מערכת־התוויות, והחלק השני, על האתניזם): בתקופתו של אגֿנתן, השמש מכונה תמיד תמיד p3rˁ (פא-רע, השמש), ולא wˁrˁ (וע-רע, a sun) או סתם rˁ. זה די הגיוני: אם השמש היא במעמד יחיד של אלוהות, ניידע אותה תמיד, הרי לא יכולה להיות אחרת. בעצם נמחקה כאן ההבחנה של ידוע בלקסמה rˁ, שבעצם הפכה ליחידה קפואה p3rˁ. התפיסה התיאולוגית שינתה את המערכת הלשונית. מה שאולי יותר מפתיע זה שלמרות תגובת־הנגד המצרית, גם לאחר אותה תקופה עדיין השמש תמיד מיודעת: כך prē (שבעצם לא עומדת בניגוד ל־ourē או rē) בקופטית. עזבו והחריבו את העיר המקודשת (שאחר־כך גם גנבו ממנה אורנמנטים בשביל מקדשים אחרים) ומחקו את המלך מהרשימות, אבל בשפה נשאר שריד לפועלו של אגֿנתן.