אני כמעט אף פעם לא כותב כאן כדי להשתמש בכתיבה עצמה (אלא כדי לתת (מ)ידע ורעיונות ולחלוק בדברים שיצרתי), אבל היום חוויתי חוויה קשה שאני מרגיש צורך לכתוב עליה.
אני בדרך כלל לא משתתף בהפגנות ש'קהל היעד' שלהן הוא ממשלות. לא שאני חושב שהן לא חשובות, אלא מבחינה אישית אני מעדיף להשתתף בכאלה שמכוונות כלפי פרטים (ולצערי משתתף בפחות מדי כאלה...). לכן אני משתתף במצעד הגאווה. אני מניח שזה בגלל שאני אינדיבידואליסט.
היום השתתפתי בהפגנה נגד אלימות כלפי ציפורים מול שוק לממכר גופם של תרנגולים ותרנגולות לצורך מנהג ה'כפרות' ליד בניין 'כלל' בירושלים. ההפגנה אמנם היתה קטנה, אבל אני מקווה שהיתה לה חשיבות: הן באופן ישיר על מי שעבר ברחוב ועל מי שהלך לכפר על חטאיו ברצח של חפים מחטא, והן באופן עקיף — שלא התקיים אירוע פומבי אלים כזה בלי התנגדות.
ברור לי שאף אחד שהלך לקנות תרנגול/ת שם לא נמנע מזה בעקבות ההפגנה, אבל אולי משהו כן חלחל. חשוב לא פחות (ובעל השפעה הרבה יותר) הוא זה שאנשים ברחוב ובכביש לא ראו את השלטים המפרסמים את השוק ועברו עליהם באדישות, כאילו מותם וסבלם של אחרים זה משהו שאפשר לעבור על פניו סתם כך. כדאי לקרוא את זה (יש גרסה אלקטרונית בחינם, אגב), לא כרדוקציה אד היטלרום, אלא כחומר למחשבה על הקשר בין פרקטיקות של אלימות, דיכוי ואובייקטיפיקאציה כלפי בעלי־חיים שאינם אדם וכלפי בני־אדם.
ברור לי גם שאין הבדל עקרוני בין זה לבין רצח של בעלי־חיים על־מנת לאכול את הגופות שלהם; על זה יש לי להגיד שני דברים: אופן ההתנגדות האפקטיבי כנגד אכילת בעלי־חיים (או ניצול גופם למטרות־תזונה: חלב, ביצים, דם וכד') הוא לא (רק) בהפגנות נקודתיות מול מקומות או אירועים ספציפיים אלא בהסברה רחבה יותר ומעמיקה יותר (כמו, לדוגמה, בפעילות של אנונימוס ו־PETA, שב״י וזנגביל, ובפעילות אינדיבידואלית ובלתי-תלויה, כמו זה), בגלל היות התופעה נפוצה ומקובלת ומושרשת בחברה שאנחנו חיים בה; בנוסף, בניגוד למעבר לטבעונות — שהוא מקיף, יש לו השפעה לאורך כל השנה וכרוך בקבלת מערכת־ערכים שונה מזו של זה שהורג ומענה כדי לחיות — במקרה הזה ניצבת בפני המאמינים ביהדות אופציה אתית וקונסטרוקטיבית, 'פדיון כפרות', שהיא נקודתית ו'לא מחייבת' (ולכן אולי יש להפגנה השפעה רבה יותר בעניין הזה).
לעניין עצמו.
במהלך ההפגנה, שהתקיימה בסמוך לכניסה לאותו שוק, הרגשתי שאני דורך על משהו רך. אחרי רגע, הסתכלתי למטה ומה שראיתי היתה רגל של תרנגול, מנותקת מהגוף. באותו רגע צרחתי צרחה חדה של בהלה. לראות חלקי־גוף במנותק ממנו זה אחד הדברים היותר מערערים שקיימים, ולדרוך על רגל זה דבר שונה מלראות חלקי־גופה בתמונות, בסופר או בצלחת של אנשים אחרים; המפגש הכמעט-ישיר הזה הוא קשה. אחרי הבהלה, נפלה עלי עצבות גדולה, כשחשבתי על האופן שבו נפרדה הרגל מהגוף של אותו תרנגול, ועל התרנגול בלי הרגל. אני לא יודע — לא ראיתי — אבל אולי מישהו ניתק את הרגל במתכוון ואולי היא נשברה בגרירה של התרנגול (חי או מת) על המדרכה או בתוך כלוב כמו זה. ב־2007 היו ראשים כרותים על המדרכה (תמונות קשות).
זהו. כתבתי.
זה לא יוצא לי מהראש.
:-(