Dangweth Pengoloð הוא אחד המאמרים היותר המעניינים שטולקין כתב. לכאורה הנושא העיקרי שבו הוא הדיאכרוניה של לשונות בני־הלילית, אבל בפועל הוא דן בנושא השינוי בכלל (ובצד השני שלו, זהות), בקשר שפה-נפש ובלא מעט נושאים מעניינים אחרים. זה מסוג הטקסטים שהעניין העיקרי בהם הוא לא רק במה שנאמר במפורש, אלא גם במה שאפשר להוציא מהם בכח המחשבה; למעשה, פנגולוד אומר את זה בעצמו.
זה טקסט חשוב ומעניין מכדי שישאר בלתי־מתורגם. כבר המון זמן אני מתכוון לתרגם את הטקסט, אבל אף פעם לא הצלחתי להביא את עצמי לגמור את התרגום, עד שהגיע דד-ליין חיצוני... פרטים בנוגע להרצאה (2007/8/23) אפשר למצוא באתר הכנס "מִיתוֹפְּיָה".
מבחינה פנים־סיפורית, זוהי תשובה (Dangweth) שהשיב Pengoloð ל־Ælfwine, כשזה האחרון תמה איך זה שאם בני־הלילית לא מתים, והזכרון שלהם ארוך־טווח, השפות שלהם משתנות ומתפצלות. למידע נוסף על אלפווינה, כדאי לקרוא את ספר הזנבות האבודים.
מבחינה חוץ־סיפורית, טולקין מציג כאן רעיונות שלו בפי פנגולוד. כדי להבין יותר טוב את הטקסט, ואת התפיסה של טולקין/פנגולוד, כדאי לקרוא גם את A Secret Vice (וה־Tolkien's Not-So-Secret Vice, באנגלית או בעברית) על קונלינגוויסטיקה, את ה־Ósanwe-kenta על פסיכולינגוויסטיקה של בני־לילית, את The Shibboleth of Fëanor כדוגמה לשינוי מודע בשפה, ובעצם כל טקסט לשוני שטולקין כתב.
עד כמה זה תופס לבני־אדם וללשונותיהם — זו כבר שאלה אחרת. מהרבה בחינות, נראה שבני־הלילית הם "בני־אדם כמו שהיו צריכים להיות": עם־הבלשנים של טולקין.
הטקסט מופיע בכרך ה־12 של The History of Middle-earth, ומלווה בהקדמה מאת כריסטופר טולקין, שלא טרחתי לתרגם, ובהערות.
התרגום: בפורמט PDF ובפורמט TeX.
הטקסט האנגלי: PDF או TeX.
תודה רבה רבה לעדי על ההערות לתרגום ^_^