תקראו את זה.
עכשיו, תקראו את זה, את הסימנים R13-R15 אצל גרדינר (את הסיבה לציורים המסויימים האלה, שהיא מן הסתם תיאולו־פוליטית, לא מצאתי בחיפוש קצר שעשיתי בספריה וברשת; אם מישהו יודע, אשמח לדעת). אותו הדבר, רק שעכשיו כיוון־ההסתכלות הוא לדרום. די ברור למה בן־הלילית מסתכל מערבה, ולמה הגיוני להסתכל מזרחה, אבל למה במצרים מתסכלים דרומה?
באיזור הזה של העולם, בגלל הנטיה של כדור־הארץ, בזווית של 23 ומשהו מעלות, השמש נמצאת בשעות החמות של היום בכיוון דרום. לאור (משחק מילים עבש) החשיבות של השמש למצרים (ר' הפוסט הזה, לדוגמה, ובכלל החשיבות של השמש לגידולים חקלאיים והמעמד האלוהי שלה), זה בכלל לא בלתי־סביר שזו הסיבה שזה כיוון־ההסתכלות.
בהקשר ה"חמיתו־שמי": נראה "ימ(י)ן" השמי, בין אם באיזה מקור משותף ובין אם בשאילה, הוא זה שעומד במשותף עם ה־ỉmn (ימנ) המצרי. השימוש בהקשר של היד קיים, אבל לא בהקשר של הכיוון: "ימין" כ"דרום". מעניין אם אפשר להסיק מזה משהו.
בהקשר הזה אפשר להזכיר את המילה העברית "דרום" ואת האטימולוגיה המשוערת שלה. בערך "דרום" (עמ' 75) בספר "אטימולוגיה - מילה ברגע" / מרדכי רוזן, ספר שאי אפשר לחשוד בו במדעיות יתרה, כתוב:
בספר קוהלת נאמר: "הולך השמש אל דרום וסובב אל צפון". האטימולוגיה של המילה דרום לוטה בערפל, וגם אם הועלו דעות ביחס לפירוש השם, הן שנויות במחלוקת.
לפי דעה רווחת, מקור השם דרום הוא מלשון לדור, שכן מצד זה דרה השמש רוב חלקי היום. ולפי דעה סבירה אחרת, השם דרום נגזר מלשון רום, המרמז, כי בו, במרום הרקיע, נמצאת השמש שעות רבות ביום. במקרה זה ייתכן, כי ה-ד היא ארמית במשמעות "של".
עכשיו רק צריך למצוא אנשים שמסתכלים צפונה, ונשלים סרייה...