היום ראיתי את אחד הדברים היפים ביותר שראיתי מעודי. ציפור קטנה — ירוקה־ירוקה, אני מניח ממין של תוכי — עפה, נוחתת על ענף, משמיעה ציוץ יפה, נחה לרגע, וממשיכה לעוף. מה שכל־כך יפה ומרגש בזה זה שעד לאותו הרגע שבו היא עפה, היא לא היתה יכולה לעוף למשך פרק זמן שאני לא יודע מהו (מאז שבקעה?), כי היא היתה כלואה בכלוב קטן. את הכלוב, שהיה מונח עד אדן חלון לא רחוק מהבית שלי, פתחתי; הציפור לרגע נפנפה בכנפיים חזק ונשארה בכלוב, ואז, הבינה שהכלוב פתוח ואני לא טורף אותה, ועפה בצורה יפיפיה, סוף־סוף יכולה להשתמש בכנפיים שלה ולעוף לאן שבא לה (חששתי שהן יהיו מנוונות ושיהיה צריך לטפל בה ולעזור לה עד שיתחזקו). את הציפור החליף פתק מנייר שמצאתי זרוק ברחוב וכתבתי עליו 269. אני מקווה שהציפור תחייה חיים טובים וחופשיים, ושהאנשים שזה היה נראה להם סביר לכלוא ציפור (שהן בערך הסמל האולטימטיבי של חופש, אולי חוץ מפרפרים…) ולהציג אותה בחלון כאילו היתה איזה חפץ נוי יגגלו „269”. עד אחרון הכלובים וגו׳.
זה לקח רגע מהזמן שלי לעשות משהו שהציפור לא היתה יכולה לעשות בעצמה. באתי, שחררתי, השתאיתי, חייכתי וחגגתי בלב, הלכתי הביתה לכתוב בבלוג.
כלוב ריק זה כזה יפה…
למעשה, לא תכננתי לשחרר היום את הציפור הירוקה. נראה שהפוסט הזה כותב את עצמו מהסוף, אז נריץ להתחלה. הלכתי עם ראם לטיול הרדמה. הטיול לא הצליח במשימתו, אבל היה נעים לעשות טיול ארוך בגבעה הצרפתית. לקראת סוף הטיול ראיתי משאית חונה, שיש עליה תמונות של תרנגולות וכתוב עליה שהיא של משחטה. חשבתי על זה, לא רק כמה זה נורא שהאוטו הזה מוביל גופות ומחלק אותן ברחבי האיזור כדי שאנשים יקנו חלקים שלהן, אלא גם כמה זה נורא שיש אוטו שמשמש לדבר כזה והוא עומד ככה ונושא בגאון כרזה כזאת על כל הגודל של הקונטיינר ונשאר לעמוד ככה, לא מְווּנְדָּל, כאילו שזה בסדר. החלטתי שאחרי שאחזור הביתה וראם סוף־סוף ירדם אחזור ואכתוב משהו. חזרתי, עם גלגלת ספוגית כזאת של הילדים וצבע אקרילי אדום וכתבתי על צד אחד „הציפורים לחופשי” ועל הצד השני „סרבו לשפוך דם”. מסקנות: להתאמן על הטיפוגרפיה ולבוא עם מצלמה שהיא לא המצלמה הגרועה של הטלפון שמשמש כקונסולה ניידת לילדים. על משקל love is liberation: חבלה היא חמלה.
הצד של „הציפורים לחופשי” היה בצל של פנסי־הרחוב, אז לא הצלחתי לצלם, אבל הנה הצד השני:
אם שאלתם את עצמכם, את הסירוב הזה עושים במכולת ובסופר
זה היה כשהלכתי לְגְרַפֵט שראיתי את הציפור בכלוב, וחשבתי את אותה המחשבה: לא רק כמה זה נורא שהציפור כלואה, אלא גם מה זה אומר על החברה שלנו שעדיין זה נראה סביר לאנשים שמישהו ישים ציפור באדן החלון כאילו היא היתה עציץ.
עדכון: וואי, איזה כיף! אני בBite Back ☺: הנה והנה.
פוסט לקריאה נוספת: גם אני טרוריסט מסוכן; שאל/י אותי כיצד.
עכשיו תורכם.