עדכון (2015/4/1): בטל ומבוטל! בזמן שעבר העובד פוטר/התפטר, וחלק מהצוות התחלף. היום באנו שוב והיה מעולה: גם אנשים נחמדים ונעימים וגם אוכל טעים ☺
אני משאיר את הפוסט בשביל ההיסטוריה, אבל מבחינתי הוא כבר לא תקף.
היום לפנות הצהריים ראם (3) ואני באנו לאכול בפעם הראשונה (וכמו שתראו, האחרונה) בשווארמה הצמחונית בירושלים, שנפתחה לא מזמן. היינו הסועדים היחידים, ולאחר שברכנו את העובדות במטבח ב„מזלטוב” והתלבטנו ארוכות (ראם התעקש שהוא רוצה להזמין את כל המנות עם הצבעים הצבעוניים…) הזמנו פיצה וסיידר חם; מבין כל המאכלים הלא־טבעוניים פיצה וגלידה הם היחידים שבאמת מעניין אותי למצוא צורות טבעוניות להכין אותם, השאר לא מדברים אלי.
בינתיים נכנס למסעדה אדם נוסף, שהתברר לאחר מכן שקוראים לו בן, ושוחח עם חברש׳לו שחיכה שם. השיחה המלאת חשיבות־עצמית, שלא יכולנו שלא לשמוע, על אנינות מוסיקלית והסטטוס החברתי שמקנה הקמת אולפן הקלטות לא היתה עניין לפרסום לולא היו משובצות בה, איך נאמר, „פנינים”: אם זה שימוש מבזה במונח „מפגר” (כלפי אנשים שאינם לוקים בלקות שכלית), הומופוביה (על שיר או ביצוע מסויים, שהוא „של faggots, לעג לדוברי ספרדית (במסגרת כתיבת הפוסט הזה בדף של השווארמה הצמחונית בירושלים בפייסבוק, הוא התבדח על „habla inglés”, „תקלוט, אהבלה אינגלז” אם הבנתי את ההומור. גיחי), או איזשהו משהו מחפצן שלא קלטתי לגמרי (אחרי הכל, זה לא שניסיתי לצותת להם ולקלוט כל מילה; לא היתה לי ברירה אלא לשמוע, ושראם לצערי ישמע) על זה שלכל סטודיו יש את „הבחורה של הסטודיו” או משהו בסגנון, ובאופן כללי בשיחה היתה גסות־רוח יהירה כללית ושלל סוגי דיבור לא־נעים על־ ומעבר לגבול הפוגעני. אחרי ההערה ההומופובית התערבתי ואמרתי לו שהומופוביה לא ממש עושה חשק לבוא למקום הזה שוב. הוא ענה שזו איזו בדיחה פנימית שלהם (אה, כן.) ושעובדים שם „הרבה הומואים ולסביות” שהם סבבה עם זה (אה, כן, ואין כאן שום יחסי־כח היררכיים בלתי־שוויוניים בינך וביניהן/ם, נכון? כנראה גם אין לך שמץ של מודעות לפריווילגיות שלך). עבר זמן, ונשאלנו על הפיצה. עניתי בכנות שהיא טעימה* אבל הגבינה נוזלית מדי וזה קשה טכנית לאכול כי היא נוזלת על האצבעות. הוא ענה שהוא הולך למטבח „לערוף ראשים”, ושם הוא דיבר באופן מאוד מאוד — איך לומר — לא נעים למי שהכינה את הפיצה, שתכין אותה אחרת. אחרי זה הוא חזר זחוח כולו והכריז שהוא ערף את הראשים.
בשלב זה כבר היה ברור לי שלמקום הזה לא אחזור, גם כי אני לא רוצה לחוות שיח כזה והתנהגויות כאלה וגם כי אני ממש לא רוצה לתרום למקום שהתנהגויות כאלה קורות בו ולאדם כזה. להזכירכן/ם: כל הסיטואציה הזאת התרחשה מול ילדון בן 3. מה הוא קלט? איך החוויה השפיעה עליו?
לפני שהלכנו, אמרתי למי שבן הזה שטף אותה על איך שהיא הכינה את הפיצה שאני מצטער שהוא דיבר אליה ככה (זאת, כמובן, לא היתה הכוונה; רק לתת תשובה כנה במטרה חיובית שהמנה תשתפר בעתיד), ושברור לי שלא אבוא למקום עם דוש כזה (אני מעדיף את המילה העברית „חֶלְאַן”, אבל אני לא בטוח עד כמה היא מוכרת). היא ענתה ש„הוא לא דוש” ושאני לא מכיר אותו, אבל עניתי שמספיק מה שראיתי. לבן אמרתי שאני מבין שכנראה זה כשהמסעדה כמעט ריקה שהוא מרשה לעצמו משום־מה לדבר ככה, אבל הוא, לעומת זאת, לא מבין שכשהוא מרשה לעצמו לדבר ככה המסעדה תשאר ריקה…. הוא ענה שהוא יודע מצויין את העבודה שלו… (להבריח סועדים?).
זהו. זה סיפור המעשה. אישית הוא אפילו הועצם כי אל השווארמה הצמחונית הלכנו אחרי ביקור אצל אביבה המקסימה בחנות הסריגה „פשוש” הסמוכה, והקונטרסט בין העדינות והנעימות של הראשונה אל מול הגסות הזחוחה של השני היה חד.
אני לא יודע מה בדיוק הפונקציה של בן בהיררכיה שם. מההתנהגות האלפאית אני מנחש שהוא הבוס או משהו (של הסניף המקומי? מה לגבי הרשת?).
(אם בשביל מישהו מהקוראות/ים יש צורך באפולוגטיקה כשמפרסמים משהו בגנות מסעדה טבעונית חדשה ומבטיחה, הנה פסקה במיוחד בשבילכן/ם:)
טבעונות לא יכולה לכסות על הכל (ע״ע vegan-washing; ר׳ אייל גרוס כאן וכאן בעברית, וחגי מטר כאן באנגלית, שנותן במה לפה הגדול של יורופסקי ומגוון דברי־ההבל שיוצאים ממנו (אפרופו חוסר מודעות לפריווילגיות, „Human suffering is a joke” אומר הגבר הלבן האמריקאי הלא־עני הסטרייט (?) הציסג׳נדר הלא־נכה בשנות ה־40 לחייו…)). בניגוד לבקשה במקרה — הידוע, למי שיודע/ת — שבו עובדת פוטרה מעסק טבעוני אחר מסיבות טרנספוביות אבל ביקשה שלא לפרסם את הפרטים כדי לא לפגוע במטרה הטבעונית (אם הבנתי נכון), למרות שהייתי שמח לראות את השווארמה הצמחונית משגשגת (כמה שיותר מקומות טבעוניים טובים וכמה שיותר מגוון זה יותר טוב, בטח כבמקרה של השווארמה הצמחונית יכולה להיות גם פונקציה חשובה בשלבי המעבר של אנשים לטבעונות, ובמענה על געגוע למאכלים אהובים), אני לא חושב שצריך לחסוך בביקורת בפומבי גם אם זה יסב נזק כלכלי. בסופו של דבר, אני חושב שמצב שבו בן לא ישמש בתפקיד עם אינטראקציה מול אנשים (בכלל, עובדים, סועדים או אחרים) או בכלל, או מצב שבו הוא ישנה לגמרי את ההתנהגות שלו, הוא מצב שייטיב עם המקום לטווח הארוך, שהרי הנזק שהאדם הזה גורם למקום הוא גדול, בין אם הדברים מתפרסמים בפומבי ובין אם כל מי שחווה מחינו עושה את זה בנפרד ובשקט. בהחלט נראה לי חשוב שדברים כמו מה שקרה היום (בינתיים במהלך כתיבת הפוסט: אתמול…) יצופו ויהיו בשיח. זה חשוב קודם כל כלשעצמו כי התנהגויות כאלה הן איכסה, אבל גם כי בסופו של דבר הן מדביקות בטבעונות שם רע של גסות, תוקפנות, טפשות ועוורון (בחשיפה רחבה יותר יש את הפה מאחל־האונס של יורופסקי, שכבר דיברנו עליו), מה שמשמש בדיוק נגד המטרה שאנחנו מייחלים לה, של צמצום ניצול בעלי־החיים (האנושיים והבלתי־אנושיים) עד לביטולו.
אשמח אם תפיצו את הפוסט, כי יש דברים שחשוב, לדעתי, שיהיו מדוברים.
ולסיכום: דרך־ארץ לא קדמה לטבעונות, דרך־ארץ היא חלק בטבעונות כמו שאי־אפשר באמת להיות אדם עם דרך־ארץ ולהתעלל בבעלי־חיים אחרים. שני הדברים נובעים מהכלל ההללי הידוע: דעלך סני, לחברך לא תעביד.
* לא הרחבתי שהטעם של הגבינה גס מדי לטעמי, כי ברור לי שמה שאנשים מצפים לו זה טעם דומה למה שיש בפיצריות לא טבעוניות. בבית, אגב, אנחנו מכינים גבינואיד עדין יותר על בסיס של קשיו ו/או שמרי־בירה, ולא עיבוד של סויה; מתישהו אפרט מתכון בפוסט נפרד.
** הלל 23 / סמטת ביאנקיני (בגב של בית־הכנסת האיטלקי); 02-6255961. יש לכם תמונה בראש של חנות קטנטנה, עם קסם מיוחד כזה, מלאה מלאה בובות וסריגים ופקעות צמר מכל הסוגים והצבעים והמינים? אז זה.