ביום שישי האחרון לא צעדתי במצעד זכויות־האדם. במקום, השתתפתי בפעולה ישירה, ביחד עם כ־20-30 אנשים נוספים, של חיבור משפחת פאהידאת, המונה עשרות אנשים, לתשתית מים. לראות את המים זורמים בסוף מקצה הצינור זה היה באמת יפה. תמונות יש כאן וכאן.
טיפה רקע תוכלו לקרוא כאן ולראות כאן.
מבחינתי זה לא רק פעולה נגד העוול הגזעני שנעשה נגד האנשים האלה, שאדמתם נגזלת והם לא זוכים לתשתית בסיסית לא ממדינת־ישראל ולא מהרשות הפלסטינית (גם זו וגם זו מתנערות ממשפחת פאהידאת) ובריאותם מופקרת לא רק על־ידי תשתית מים לקויה אלא גם על־ידי קווי מתח גבוה שעוברים בסמוך לבתיהם (שזה אומר, כמובן, מבנים מאולתרים, ש, אם לצטט את איה, „לא כל־כך חם [בהם] בשלוש לפנות בוקר”), אלא גם פעולה אנרכיסטית במובנה העמוק: כשהסברתי לאילאיל לאן אני הולך (חבל שאילאיל וראם ועדי לא באו בסוף), אמרתי שכמו שבגלל שגן השלושה היה מלא זכוכיות אז התאגדנו כמה משפחות וניקינו אותו ביחד, אז ככה יש אנשים שאנחנו הולכים להשתתף איתם בלחבר את הבתים שלהם לצינור של מים.
חבל רק שהביאו גם טרקטור: עם כמות כזאת של אנשים היינו יכולים בקלות גם לעשות את כל החפירה והכיסוי, בפעולה שהיא לא רק סמלית בעיקרה.
אז בעקבות מה שאחד מבני המשפחה דיבר על התנגדות לא־אלימה לכיבוש — לא באבנים אלא בשיתוף־פעולה — חשבתי לעשות מם לכבוד החנוכה. המלצת קריאה: קטעים מספר מקבים באנגלית עתיקה.
(קרדיט לאייקון של הפוסט: יודה אחר)
