אילאיל התחילה השנה ללכת לסאדברי. עד גיל 5 היא היתה בחינוך ביתי, וסאדברי זה הדבר הכי קרוב שאפשר בעיר עם 804,355 תושבים ובלי שותפים לחינוך ביתי מעל גיל 4 (נו, חוץ ממשפחה אחת. היי יואלה… ☺). (פוסט מפורט יותר על סאדברי נראה לי מתאים שאכתוב רק אחרי שנה; בינתיים אפשר לסכם: אחלה־בחלה ולאילאיל נורא טוב וחופשי ובונה שם). לילדים קטנים יותר, אגב, כן יש מפגשים קבועים נחמדים מאוד.
אז ארבעה ימים בשבוע אנחנו מגיעים מהגבעה הצרפתית למקור חיים וחוזרים, ומכירים טוב את הנהג הנחמד של קו 4. הזאטוטים אוהבים לנסוע באוטובוס, ובדרך־כלל נראה שהכיף של הפעם הראשונה נשאר גם בפעם המי־סופר: יש אנשים נחמדים, מראות מעניינים, וזמן לשבת ולשוחח על כל הדברים בעולם (או לשבת בספסל האחורי ולנמנם או לנסות לעשות שלום לנהגי אוטובוס מאחורה…). אבל לנסוע יום־יום באוטובוס זה, במצטבר, מעייף. בנוסף, אחרי שאילאיל נשארה בסאדברי וראם ואני יצאנו, כדי להגיע למפגשים (ר׳ למעלה), לחברים ולכל מני מקומות מעניינים (בזמן האחרון התחלנו לבקר בגלריות — „מוזיאון קטן” — בירושלים) יש לנו שתי אופציות: או לנסוע (שוב!) באוטובוס, או ללכת ברגל (שזה מתאים רק למרחקים קצרצרים).
אז מה הפתרון? שתי ציפורים במכה: לחבר נגרר („מרכבה”) לאופניים ואז אפשר להגיע בכיף לסאדברי בלי הפקקים והמסלול הלא מתאים עבורנו של קו 4, ומשם להמשיך לאן שרוצים (כשראם בכסא על הסבל, כי זה עדיין יותר נוח ונייד מאופניים+נגרר). היום עשינו נסיעת־מבחן ראשונה, להגיד שלום למדבר (מהתצפית שליד חניית האוטובוסים בהר הצופים) ולעשות פיקניקון בגן טבצ׳ניק, והיה כזה כיף!
בחרתי את הצבע הכי זרחני־שאי־אפשר־לפספס, אבל עדיין אני רוצה, כדי שזה יהיה אפילו יותר בולט ושאף אוטו לא ידרוס אותנו, לתלות תמרור כזה מאחורה. חשבתי על התמרור הקלאסי של „זהירות, ילדים בדרך”, ולא יצא יפה, ואז, כשהתלבטתי איך לחבר גרפית „ילדים” + „אופניים” (לא מצאתי סילואט של אופניים עם מרכבה כזאת, ולא התחשק לי לצייר), בחרתי באופציה הכי פשוטה: אופני־ילדים. הנה התוצאה (PDF; מקור):
אופניים, ילדים ואספרנטו: מה כבר יכול להיות יותר טוב…?
בהערת־אגב: בעוד שבוע אני הולך בפעם הראשונה למפגש של דוברי אספרנטו, ומאוד מתרגש. אני אמנם מדבר די צולע, אבל זאת קבוצת קריאה ועם זה נראה לי שאסתדר…