החוט המשולש ⁘ מילים דיגיטליות

טקסט קצר שבו מתואר מודל שמנסה להעמיד את השפות שיצר טולקין במבנה מסודר למחקר: לא בחלוקה הרגילה של "סינכרוניה" אל מול "דיאכרוניה", אלא בחלוקה משולשת של "אקסוכרוניה" אל מול "סינכורניה" אל מול "דיאכרוניה".
תוצאה ישירה של המודל הזה היא ארגון של המחקר בלשונות של טולקין; ארגון שלמרבה הפליאה אצל הרבה אנשים, שמערבבים מין שאינו במינו במחקר הלשונות של טולקין, לא מתקיים, ממש כמו בעבודות בלשניות מהעבר בהן עובדות סינכרוניות ודיאכרוניות עורבבו מבלי לשים לב לערבוב בכלל. על אופן־המחקר הראוי, לדעתי, בשפות של טולקין, כפי שהוא נובע מהמודל המוצג כאן, ועל "מלחמות בני־אור ובני־חושך" שמתקיימות בין חובבי השפות האלו אכתוב באחד הפוסטים הבאים.

* רקע בלשני נצרך להבנת ההמשך: הפרק השלישי ב"קורס" של דה סוסיר, אותו אפשר לקרוא כאן. אפשר לקרוא על הדיכוטומיה סינכרוניה:דיאכרוניה במקומות רבים, אבל יש לכך ערך משל עצמו לקרוא מ"המקורות".

אחת ההבחנות החשובות שעושה דה סוסיר, מבחינת ההיסטוריה של הבלשנות, היא בין בלשנות סינכרונית ודיאכרונית. סוסיר מבכר את המחקר הסינכרוני על־פני זה הדיאכרוני, ושם אותו במרכז כתחום העיקרי של המחקר הבלשני — עיסוק בשלב נתון, בחתך כרונולוגי אחד, בשפה. ההעדפה הזו לא נובעת רק משיקולים מדעיים־גרידא: במאה הי"ט היתה פריחה של הבלשנות הדיאכרונית, במיוחד זו ההודו־אירופית, תוך צמצום, ואפילו ביטול, של זו הסינכרונית. כדי להביא את הדברים למצב מאוזן, סוסיר נקט עמדה קיצונית לטובת הסינכרוניה (לפחות כך על־פי כמה מהמרצים שלי).

כזכור, סוסיר משרטט תרשים Simultaniety and succession in language ובו שני צירים: AB, שהוא הציר הסימולטני, הסינכרוני, ו־CD, שהוא הדיאכרוני. באופן טבעי בכל נקודה על הציר הדיאכרוני CD מתקיים חתך סינכרוני 'A'B (שלב מסויים בהתפתחות שפה מסויימת), ואלמנטים בציר AB משתנים על־פני הציר CD.

זה טוב ויפה כשעוסקים בשפות טבעית ומעלימים עין מהמורכבות של התנהגות לשונות במגע, אבל כשניגשים לתאר את השפות של טולקין, נתקלים בבעיה: שני הצירים של סוסיר לא מספיקים לנו.
נחשוב לדוגמה על האטימולוגיות מכרך 5 של "ההיסטוריה", רשימת־מילים משפות בני־הלילית שמסודרת לפי שורשים אטימולוגיים ונכתבה בשנות השלושים המאוחרות. אם נגביל את עצמנו ל"האטימולוגיות" בלבד, המודל שמציב את הדיכוטומיה סינכרוניה:דיאכרוניה פועל מצויין: יש לנו התפתחות לאורך ציר כרונולוגי, שבכל שלב בו נמצא מצב סינכרוני שלם ברמת התיאוריה (כמובן שמתואר רק חלק מהקונטינואום הכרונולוגי ורק חלק מהמבנה הסינכרוני). באמת, אם נתמקד רק ב"האטימולוגיות", נראה מערכת שלא בלתי סביר שהיתה מתקיימת בעולם שלנו.
אבל, וזה "אבל" גדול, המודל הסוסיריאני פועל היטב רק כשמקבעים נקודה מסויימת בציר הזמן החיצוני (כלומר, זה של העולם שלנו, שבו האיש ג'.ר.ר. טולקין פיתח שפות), דוגמת זמן סיום כתיבת "האטימולוגיות", ומסתכלים על העולם הדו־מימדי (מימד סינכרוני + מימד דיאכרוני) הפנימי שמתואר על־ידי טולקין באותה נקודת זמן חיצונית. כלומר, בכל נקודה בזמן החוץ־סיפורי (העולם שלנו), קיים עולם פנים־סיפורי שעליו אפשר לדבר במונחים של "סינכרוניה" ו"דיאכרוניה". ה"בעיה" היא שהשפות של טולקין, מבחינת ההתפתחות החיצונית שלהן, הן יצור דינמי — טולקין שכתב אותן כל הזמן: שינה אותן, את העולם הדמיוני שבו הן התקיימו ואת ההיסטוריה הפנימית שלהן ושל הדוברים שלהן ללא הרף (התבוננות חטופה בסדרת "ההיסטוריה של הארץ התיכונה", אסופת טיוטות בת 12 כרכים שקובצה בידי בנו של ג'.ר.ר. טולקין, כריסטופר טולקין, תראה את המורכבות של העולם שיצר טולקין, לאור תהליך השכתוב המתמיד שלו).

המודל שאני מציע לתיאור שלם יותר של השפות שטולקין פיתח לא מורכב מדיכוטומיה (סינכרוניה:דיאכרוניה), אלא מטריכוטומיה: אקסוכרוניה:סינכרוניה:דיאכרוניה. המימד החדש, exochrony "זמן חיצוני", מתאר את זרימת הזמן בעולם שלנו מבחינת הכתיבה של טולקין, בעוד שהסינכרוניה והדיאכרוניה כאן מתארות את היצירה הלשונית של טולקין בזמן חיצוני נתון. כדי לדבר על אלמנט יחיד, צריך להגדיר אותו בשלושה מימדים: האקסוכרוני (נאמר, תקופת "האבודים"), הדיאכרוני (נאמר, Gnomish מוקדמת [הגדרה שהיא בהחלט לא מספיק מדוייקת מבחינת הזמן; אני לא מכיר מספיק טוב את השפות של "האבודים" כדי להצביע על נקודה כרונולוגית מדוייקת מספיק]) והסינכרוני (נאמר, מבנה הפועל).
התרשים Simultaniety, succession and external development in Tolkien's constructed languages שמופיע בצד מתאר את המודל: הצירים AB ו־CD מקבילים לאלו שאצל סוסיר, והציר EF הוא הציר האקסוכרוני (מבחינה גראפית הוא הולך ומתקרב אל הקורא, "ציר עומק", בעוד ששני הצירים האחרים פרושים על־גבי המישור של המסך או הדף). לציר האקסוכרוני, כמו לזה הדיאכרוני, יש כיוון: השתלשלות הכתיבה של טולקין במהלך הזמן.

ממש כמו שכשמקבעים נקודה מסויימת בדיאכרוניה, מקבלים ישות סינכרונית וכשמקבעים אלמנט מסויים בסינכרוניה רואים את ההשתלשלות שלו לאורך הזמן, כך כשמקבעים נקודה מסויימת באקסוכרוניה מקבלים סינכרוניה+דיאכרוניה — עולם לשוני מומצא. כמובן שאי אפשר לעצור בכל נקודה אקסוכרונית ולהסתכל על עולם שלם, מישור ללא חורים, שכן אופן הפיתוח של שפות מלאכותיות מכתיב השתנות לא אחידה של השפות (לפעמים אפילו נקבל מערכת שסותרת את עצמה באותו חיבור ממש! טולקין היה פדנט, והקפיד ליצור מערכות עם מעט סתירות פנימיות והאי־התאמה פנימית, אבל עדיין אפשר למצוא דברים כאלו). אפשר גם לקבע נקודה סינכרונית מסויימת ולבחון את אופן ההשתנות שלה על שני המישורים הנותרים (לדוגמה: המילה (lint(e והשתלשלותה מבחינה פנים־ וחוץ־סיפורית) ולקבע נקודה דיאכרונית מסויימת ולראות את הסינכרוניות שלה על־פני האקסוכרוניה (לדוגמה: בחינה של ה"קווניות" של טולקין לאורך השנים). המורכבות של מושא המחקר, כלל היצירה הלשונית של טולקין, עצומה, וכוללת הרבה דברים מעניינים שאפשר לחקור (טולקין עשה עבודה מצויינת, אף אחד לא יכחיש...).

למעשה, גם המודל שאני מציע לא מתאר את המציאות של השפות הטולקינאיות בצורה אופטימלית: כמו שהמודל הסוסיריאני מפשט את ההתייחסות ללשונות במגע, כך המודל שהצגתי מפשט את ההתייחסות לתהליך היצירה של טולקין. האם זה באמת פשוט וטריוויאלי למתוח קו נקי לאורך ההתפתחות של ה"קווניה" (Qenya, Quenya) לאורך השנים ולאורך ההתפתחות של ה"סינדארין" (Gnomish, Noldorin, Sindarin) לאורך השנים? מה בדבר השפות הנוספות, הפחות מפותחות, שטולקין יצר? התשובה בהחלט לא טריוויאלית, אבל המודל שהצעתי, בהיותו מודל (ולכן, בהגדרה, כללי), עובד לא רע, ומעמיד את המוני הפרטים שטולקין יצר במערכת מסודרת שהתבוננות דו־מימדית לא מספיקה עבורה.

לקריאה נוספת אודות היחס שבין תהליך היצירה החוץ־סיפורי של טולקין ובין השפות שיצר, כדאי לעיין בספרים שבסדרת "ההיסטוריה של הארץ התיכונה" (יש בסדרה ספרים שהם יותר רלוונטיים לנושא וכאלו שפחות), בחוברות שמוציאים ה־E.L.F (כלומר: Vinyar Tengwar ו־Parma Eldalamberon), ובספרים ומאמרים שונים שסוקרים את הכתיבה של טולקין והיצירה הקונלינגוויסטית שלו (דוגמת Tolkien's Legendarium, ביחוד במאמר Gnomish is Sindarin: The Conceptual Evolution of an Elvish Language, וכתבים ביוגראפיים שונים).