אחרי שצ'אן-צ'אן אבד לנו, ותומאס אבד ונמצא, תות נעלמה ביום ראשון (22 בנובמבר). אני כל־כך כל־כך מתגעגע אליה. כבר כמה ימים היא לא מנשלת אותנו מהכרית בלילה, לא מציקה לי כשאני מנסה להתרכז במשהו, לא מייללת כל פעם שמישהו בבית מתעטש (לא ברור לי אם זה כדי להגיד 'לבריאות' או כדי לרטון…), לא מתחככת חיכוך שאומר 'תודה' כשאני מוסיף אוכל לקערה שלהם ולא מקבלת פרח ברוקולי כשאנחנו מכינים ברוקולי. היא חסרה בכל רגע, בכל דבר כמעט. אחרי שני סיוטים, שאחד נגמר בטוב והאחר לא, כבר חסר הכח הנפשי ללכת ברחוב עם כלי עם אוכל ולקרוא 'תות! תות!' (או 'צ'אן-צ'אן! צ'אן-צ'אן!', או 'תומאס! תומאס!') ולבכות. לקחתי את הקבצים הישנים, שיניתי (שוב) את הניסוח והלכתי לתלות מודעות ברחבי־השכונה, עם ריק בלב. מה יש לחתולים עם לשבור את הלב?
אם יש איזשהו סיכוי שזה יעזור: הנה פלייר.