𓏞מילים דיגיטליות

בעוד קצת פחות משבוע יהיה מצעד(י)־הגאווה בתל־אביב.

בשנים האחרונות נראה שדה פקטו אין מצעד בתל־אביב. כלומר, יש מצעד, והוא גדול וססגוני, אבל הוא מנוהל על־ידי העירייה, שדואגת לרוקן אותו מתוכן ולבטל את המשמעות האמיתית שלו (מאבק להטב"קי רדיקלי על־ידי הנכחה של הקוויריות ברחוב — מחוץ לארון ובלי 'בושה' (ולכן השם) — בצורה שאי־אפשר להתעלם ממנה, מה שמביא לערעור הסדר ההטרונורמטיבי מיסודו מחד, ומתן חלון ונקודה של צומת להזדהות, שותפות וסולידריות עבור אנשים מחוץ לארון ובתוכו מאידך) ובמקומו לעשות מסיבת־רחוב, קרנבל צבעוני וריק מתוכן מחאתי, שהעובדה שהוא עובר באופן חלק מצביעה לא על הנאורות של תל־אביב (היא בהחלט לא עיר נאורה, גם אם היא פחות גרועה מהרבה אחרות) אלא על כך שהוא ריק ומהווה 'עלה תאנה ורוד' לחברה הטרונורמטיבית שמידמה להיות 'מקבלת' (whatever that means). המתכונת הנוכחית של המצעד עושה עבודה מצויינת בלשמר את המבנה החברתי הקיים, למסגר אנשים ומאבקים לתוך תבניות נוחות ולתפוס את הסלוט של אחת המחאות החשובות בעיר.

אז אנשים טובים עושים מצעד קהילתי, שאני מקווה שיחליף את זה של העירייה. דווקא בתל־אביב, שיש לה חזות של עיר להטב"קופרנדלית, חשוב שיהיה מצעד בועט ולא מרוכך באופן כזה שיתאים לחך הנורמטיבי. המצעד יהיה באותו זמן כמו זה של העירייה, כשהרציונל לזה ברור.

וקצת לפני, יהיה מצעד מאחד מאבקים.

(ולמי שתמה למה 'עיר המרק': כי חם ולח והאנשים הם כמו שקדי־מרק — בתחילת היום הם נקיים ומסודרים, ובסופו הם מיוזעים ו־mushy־ים כמו שקדי־מרק אחרי זמן)