(או, באופן קצת פחות פרובוקטיבי ועם מילים יותר ארוכות: נורמטיביזם לינגוויסטו־נאציונאלי)
(או, באופן שנשמע מלומד יותר: מחשבות על הסוציו־לינגוויסטיקה של ההכתבה הנורמטיבית הלשונית)
(או, אם לתרגם ל־crimethink :Newspeak)
אהבתי את ההשוואה בין שיח-חדש לאקדמיה ללשון עברית. מדוייקת להחריד.
התחלתי לכתוב לו תגובה, וכשראיתי שזה מתפתח למשהו בסדר־גודל ובאופי של פוסט נפרד, החלטתי לפרסם את זה כפוסט (אפשר לראות שבהתחלה הפורמט הוא של תשובה, ועם התקדמות הפארול זה נעשה חופשי יותר):
השוואה בין שני המוסדות
יש נקודות דומות, וזה כיף ונורא כזה "חתרני" להגיד "האקדמיה ללשון העברית = Newspeak", אבל בחינה מדוקדקת יותר תראה שזה לא בדיוק אותו הדבר, למרות קווי־הדמיון היסודיים.
נתחיל במהות שני המוסדות. גורם משותף חשוב הוא ששניהם מהווים זרוע של המשטר, נתמכים על־ידיו והוקמו על־ידיו. כך ב"חוק המוסד העליון ללשון העברית" מ־1953. עובדת היות המוסד האחראי על Newspeak זרוע כזו נמצאת לאורך כל הספר. המשפט שפותח את הנספח הוא: "Newspeak was the official language of Oceania and had been devised to meet the ideological needs of Ingsoc, or English Socialism".
כמו שניתן לראות, מטרתם של שני המוסדות היא לכוון את אופן ההתפתחות של השפה ל"רצוי". כך בסעיף 2 של החוק: "תפקיד המוסד הוא לכוון את התפתחות הלשון העברית על יסוד חקר הלשון לתקופותיה ולענפיה". Newspeak מתוכננת לכוון את אופן המחשבה, ואופק המחשבה, של הדוברים בה, תושבי Oceania. בשני המקרים יש פעולות כנגד ההשתנות הטבעית והספונטנית של השפה, והזזתה אל "התלם"; בשני המקרים המוסדות של המשטר מחוייבים באופן מלא להחלטות המוסד. אבל כאן יש שני הבדלים חשובים:
- הכיוון שאליו מכוונת השפה.
בעוד ש"Newspeak ... had been devised to meet the ideological needs of Ingsoc", הרי ש"תפקיד המוסד הוא לכוון את התפתחות הלשון העברית על יסוד חקר הלשון לתקופותיה ולענפיה" (ההדגשה שלי, כמובן).
מטרות ה־Newspeak ברורות: לשמש כלי לשלטון להכתיב אופן ואופק מחשבה. מהן מטרות האקדמיה ללשון העברית, לאן היא חותרת בהחלטות שלה? זה לא מוגדר, לא בחוק לפחות. המטרה השלישית הנזכרת ב"תקנון האקדמיה ללשון העברית" מ־1945 (לא מצאתי עותק שלו ברשת. החלק הרלוונטי מופיע כאן) היא "לכוון את דרכי התפתחותה של הלשון העברית לפי טבעה, לפי צרכיה ואפשרויותיה בכל תחומי העיון והמעשה, באוצר המילים, בדקדוק, בכתב, בכתיב ובתעתיק". לכוון למה? זה לא מוגדר.
זה הבדל מאוד עקרוני. הדמוניות של Newspeak נובעת מהיותה כלי בידי ה־Ingsoc לקידום מטרותיה, כלי שנעשה בו שימוש שיטתי ואפקטיבי. האקדמיה ללשון העברית חסרה את הצד הזה, או, אם לדייק, הוא די מנוון אצלה. אני לא בקיא בהחלטות של האקדמיה, אבל נראה שהיא באופן כללי לא עוסקת בהתווית קו־מחשבה מסויים אצל הדוברים בשפה, לפחות לא בעצם ההחלטות עצמן (על הפקעת השפה מידי בני־האדם והעברתה למערכת השלטונית, בהמשך). אודה שאני לא יודע עד כמה דברים כמו זה קורים, ועד כמה מה שנזכר שם באמת מבוסס (לא שאני מפקפק במה שיונתן כתב; דברים בעיתון נוטים הרבה פעמים להיות... מאחורי עדשה מעוותת...).
עיקר עבודתה של האקדמיה, למיטב ידיעתי (במידה ואני טועה, אשמח לדעת, אם כי זה לא ישמח אותי לשמוע), היא לא בכיוון בני־האדם למחשבה מסויימת, אלא, כמו שנכתב בתקנון שהוזכר קודם: לכוון את השפה ל(מה שהם חושבים שהוא) לפי טבעה, צרכיה ואפשרויותיה, בכל תחומי העיון והמעשה, באוצר המילים, בדקדוק, בכתב, בכתיב ובתעתיק. אותה דמות שהם רואים כנגד עיניהם כ"טבעה" של השפה העברית נטועה בשלבים מוקדמים יותר, דיאכרונית, של העברית: יש לומר כך וכך כי בעברית מתקופה זו וזו היה נהוג כך. כמובן שזה מופרך מיסודו. בהקשר הזה מומלץ מאוד לקרוא את עברית טובה של רוזן. על "טבעה" של השפה העברית והקשר לנאציונאליזם הציוני: בהמשך. -
הטוטאליות של ההחלטות.
ה־Ingsoc היא טוטאלית, טוטאליטארית, ומכסה את כל תחומי הקיום האנושי. כל מה שהאנשים ב־Oceania עושים הוא חלק מה־Ingsoc, הוא Ingsoc: הם אוכלים Ingsoc, ישנים Ingsoc, ודאי שחושבים Ingsoc, וחולמים Ingsoc, ולעניינו: מדברים Ingsoc, כלומר, מדברים Newspeak. המדינה הישראלית, לעומת זאת, עם כל אי־החיבה שיש לי אליה (או למוסד "מדינה" בכלל, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי), היא רחוקה מהמצב הזה. המדינה מהווה חלק לא קטן מחייו של התושב הממוצע, אבל בהחלט לא בהיקף ובבלבדיות [יו! איזו מילה מגניבה, ubabilvadijut/vebabilvadijut. סליחה, תמשיכו.] של Ingsoc.
זה משתקף גם ביחסים המשולשים של השלטון-השפה-הנתינים: Newspeak אמורה, עם השרשתה והחלפתה של ה"אנגלית", לכסות את כל תחומי־החיים של הדוברים בה, ועל־ידי כך להכתיב את המחשבה שלהם. הטוטאליות של ההחלטות של האקדמיה היא רחוקה להיות כזו, גם באופי ההחלטות (כל מני עניינים שוליים: צריך לכתוב כאן עם שני יו"דים וכאן עם יוד אחת; צריך "צהריים" כך ולא אחרת; המין הדקדוקי של המילה הזו הוא כזה), שלא באמת משנה יותר מדי לחיים של האנשים מבחינה סוציו־ ופסיכו־לינגוויסטית, וגם מבחינת ההיקף של המקומות בהם חלות ההחלטות ורמת האכיפה שלהן. בואו נראה על מי חלות הקביעות של האקדמיה: בסעיף העשירי של החוק שהזכרנו כתוב "החלטות המוסד בענייני דקדוק, כתיב, מינוח, או תעתיק, שנתפרסמו ברשומות על ידי שר החינוך והתרבות, יחולו על מוסדות החינוך והמדע, על הממשלה, מחלקותיה ומוסדותיה ועל הרשויות המקומיות". למיטב ידיעתי, רשות השידור נכללת בהגדרה. אין כאן שום הגבלה מחייבת על אנשים פרטיים או מוסדות והתארגנויות שאינן של המדינה.
עם זאת, לאקדמיה ללשון העברית יש הגמוניה על השפה שבמוסדות בעלי השפעה לשונית: "משרד החינוך והתרבות" ואמצעי התקשורת שנתונים ביד המדינה. לאלו יש השפעה על האנשים הצורכים אותם לא רק ברמת המסרים אותם הם מעבירים, אלא גם ברמת האמצעי שבו מועבר המסר: השפה. לא רק החשיפה העצומה של המוסדות האלו - כמעט כל האנשים לומדים ב"מערכת החינוך"; חלק גדול מהאנשים צורכים שידורים רשמיים של המדינה - משפיעה, מבחינה לשונית, אלא גם ל"פרסטיז' הלשוני" של השפה בהם יש השפעה לא מעטה. על לימודי הלשון בבית־הספר היסודי: בהמשך.
האקדמיה ללשון עברית כזרוע של מדינת ישראל, ונורמטיביזם נאציונאלי באופן כללי
(נושאים: "שלילת השפה" מהחברה והעברת הריבונות למדינה, נאציונאליזם (ובפרט, ציונות), שפה אחידה כאמצעי פרקטי לשלטון, ו"הוראת הלשון" בבתי־הספר)
מהי המשמעות של הנורמטיביזים? מה, בעצם, אומרת השאלה "איך נכון להגיד" או התשובה "כך יש לומר"? התשובה החד־משמעית היא שהמשמעות היא שיש הפרדה בין שפה שהיא "נכונה" או "קבילה" לבין כזו שהיא לא. בלי לקבל הנחות־יסוד לא מוכחות, ומקובלוֹת חברתיות נפוצות בחברה הישראלית, נסו לחשוב: מה הופך שפה ל"נכונה"? למה שצורה אחת תהיה עדיפה, עקרונית, על צורה אחרת? האם יש ב"אני אלך" משהו שהוא אינהרנטית עדיף על "אני ילך"? התשובה המפוכחת היא, כמובן, שמבחינה לשונית אין שום עדיפות עקרונית לצורה אחת על צורה אחרת: אם נחזור ליסודות, אצל דה סוסיר, מעצם השרירותיות שבקשר שבין המסמן למסומן, אין עדיפות לצורה אחת על אחרת. אז אם מבחינה לשונית אין מקום להכתבה הנורמטיבית, מה כן משמעותה?
כאן אנחנו מגיעים לחלק שעוסק בשאלה: אם אין, לשונית, עדיפות לצורה מסויימת, מה קובע שאחת היא ה"נכונה"? התשובה, גם במקרה של האקדמיה ללשון העברית וגם במקרה של Newspeak, היא: המדינה. הזכרנו קודם שהאקדמיה היא גוף של המדינה, והיא זו שקובעת "העברית הנכונה היא כזו, ולא אחרת". בכך, ומעצם זה שאנשים מקבלים את המחשבה הנורמטיבית כקבילה ("אסור להגיד 'עשר שקל'!"), מנכסת לעצמה המדינה את השפה, כאילו אומרת: "השפה היא שלי, אני קובעת מה נכון ומה לא". מיותר כמעט להגיד איזה כלי רב־עוצמה זה, מבחינת הכח השלטוני וההכנעה שהוא יוצר אצל הדוברים, לא באופן של כיוון המחשבה לדרך מסויימת כמו אצל אורוול, אלא מעצם העובדה שהשפה נחשבת לישות של המדינה; השפה, שבעצם מהווה חלק מרכזי כמעט מכל פעילות אנושית, בבחינת היצור האנושי לא רק כ"אדם החושב" (Homo Sapiens), אלא כ"אדם המסמן", "האדם המדבר". הנקודה, היא, כאמור, שאפילו בלי החלטות שמיועדות לכוון את הפרטים בחברה לצורת מחשבה מסווימת, פעילות נורמטיבית-לשונית של המדינה, כמו זו שיש בישראל, היא כלי רב־עוצמה.
מעבר להפקעתה של השפה מהחברה אל המדינה, יש בעצם הנורמטיביות הלשונית כלי מכין לנורמטיביות כללית יותר. בני־אדם מקבלים את זה שדברים שהמדינה קובעת הם הנכונים ולפיהם צריך לפעול, בדיוק כמו שצריך לדבר "נכון". אדם שמתקן את אופן הדיבור של אדם אחר, לא רק מבצע את ההערה על התיקון עצמו, אלא גם נוהג בביטול בחירותו של האדם השני לפעול לפי רצונו או לא לפי נורמות שמתיישבות עם אלו של המדינה או שהן "ראויות" לדעת המתקן. זה נכון גם לגבי כל דבר נורמטיבי שהוא שרירותי מעיקרו (דברים שהם נורמטיביים בחברה אבל לא שרירותיים, כמו האיסור על רצח, זה סיפור אחר).
יקום אדם ויגיד: "אבל אצל האקדמיה יש דבר נוסף: ההחלטות שלהם לא שרירותיות לגמרי; הן מיועדות ליצור עברית מסוג מאוד מסויים". אמת. בנוסף להפקעה של ה"שליטה" בשפה מידי בני־האדם והעברתה למוסד של המדינה, יש כאן גורם נאציונאלי נוסף, והוא האופי המסויים שמנסה האקדמיה להקנות לעברית, והלך הרוח הכללי בציבור שנובע ממנו. המיתוס הציוני מושתת, בחלק הארי שלו, על "השיבה לציון" ו"זכות־האבות של היהודים", כמו שאפשר לראות מקריאה פשוטה ב"מגילת העצמאות". איך זה קשור לאקדמיה ללשון העברית? נתבונן בסוג הקביעות אותן קובעת האקדמיה: העברית שאותה היא מנסה להשריש היא לא העברית המדוברת היום, החיה והמשתנה, אלא עברית שנטועה הרחק בעבר. מבחינות רבות העברית המחודשת ("חידוש העברית" כחלק מ"המהלך הציוני" הוא נושא מעניין סוציו־לינגוויסטית, שדורש דיון מעבר לגבולות הפוסט הזה) והחלטות האקדמיה מנסות ליצור קו שמקשר בין העברית הקדומה, של העברים שישבו באיזור הזה של העולם (אלה של התנ"ך) ובין היהודים של היום, ובכך כאילו ניתנת גושפנקא היסטורית למדינה, כפי שהיא כיום, ולשלטון היהודי בה, על האפליה שהוא מקיים והאלימות שהצבא הישראלי, והמשטרה הישראלית, מפגין כנגד בני־האדם שמגודרים כ"ערביים", ועצם הלגיטימציה לקיומה של המדינה. יש קשר ישיר בין הציונות, בין ה"גושפנקא" שניתנת לשלטון היהודים בפיסת־הארץ הזו, ובין היותם מדברים עברית כשפת־אם. תחשבו לרגע על מצב שבו היום היהודים היו מדברים יידיש כשפת־אם, או אנגלית או גרמנית. במצב כזה הכל היו צועקים "קולוניאליזם!". כשהאקדמיה קובעת את העברית ה"נכונה" להיות כזו שקושרת את זו המודרנית לזו שדוברה על־ידי העברים בעבר הרחוק, והציבור הכללי מקבל את זה, הרי שבכך הוא תורם ל"חזון הציוני", "המדינה היהודית בארץ־ישראל", להתקיים ולהתקבל כלגיטימי.
אז היו לנו שני דברים שהאקדמיה עושה: לא רק להפקיע את הריבונות על השפה מידי הדוברים בה ולהעבירה לידי מוסד של המדינה, אלא גם לכוון את העברית לפי "טבעה", כלומר, באופן שיועיל למדינה בהחייאת מיתוס ה"עבריוּת".
בהקשר הזכרנו קודם, ריבונותה של המדינה על השפה, ראוי להזכיר מה הוא המצב ה"טבעי", כלומר: זה שקורה בלי נורמטיביסטים. בפועל, אותו מצב טבעי, כפי שנראה, מתרחש גם בעברית של ימינו, באופן "תת־תקני", אלא שברמת המודע של הדובר הממוצע הוא "לא ראוי", וצריך "לתקן את השגיאות בעברית".
מהי ההתנהגות הרגילה של שפה? נחזור שוב לדה סוסיר [אם לא הפצרתי יותר מדי בבלוג "תקראו את ה'קורס' של דה סוסיר!", אפציר שוב. יש גם תרגום חדש לעברית, בהוצאת רסלינג, שעדיין לא יצא לי להסתכל עליו, וכשאקרא אותו, לא בלתי סביר שאכתוב עליו פוסט ביקורת. כמה פרקים בתרגום אנגלי יש כאן]. דה סוסיר עושה הבחנה בין לאנג (langue) ובין פארול (parole). האחרון לא רלוונטי כאן עבורינו, והוא מתאר ביצוע, ארטיקולציה, מסויים של המערכת הלשונית (הטקסט שאתם קוראים עכשיו, לדוגמה, הוא פארול). הראשון הוא המערכת הלשונית. איפה "נמצאת" אותה מערכת לשונית, אליבא דדה סוסיר [אפשר לעשות משחק־מילים עם de Saussure, אבל זה טיפשי]? שלא כמו חומסקי, שמדבר כאילו במוח יש מערכת מוכנה של "צ'יפים" שמתוכנתים מראש ל־UG ובכל המערכת הלשונית מצד אחד נמצאת אצל כל אדם בנפרד ואצל המין האנושי באופן כללי, דה סוסיר "ממקם" את הלאנג אצל חברת־הדוברים, קבוצת־הדוברים, בשפה נתונה, כאשר לכל פרט מאותה קבוצה ידועה המערכת, על הסימנים שבה ועל היחסים ביניהם. השפה, אם כך, יושבת אצל חברת־הדוברים. ודאי שהשפה לא נתונה לרצונו של האינדיבידואל באותה חברה לשנות אותה כרצונו, מבחינה זו האינדיבידואל נתון ל"מרותה" של השפה, והוא חייב להתפשר כדי להעביר מסר לדובר אחר של השפה כך שאותו הדובר יבין אותו (עובדה, שאתם מסוגלים לקרוא את הטקסט שאני כותב עכשיו, על־ידי מכנה משותף הלשוני לי ולך, שכאן הוא השפה העברית). אין אף פרט בחברה שהשפה היא "שלו", וכל הפרטים מוגבלים על־ידה: באותה מידה שכדי לדבר עם אדם אחר אני צריך לעשות שימוש במערכת סימנים מוסכמת, ומוגבלת, כך גם אותו האדם יצטרך לעשות כשהוא ידבר איתי. הקשר שבין העולם המחשבתי של הדובר בשפה ובין השפה עצמה והחברה שמשתמשת בה הוא אחד הדברים המרתקים ביותר בבלשנות, ובהקשר הזה כדאי לקרוא את ספיר ואת וורף ועל ספיר-וורף.
אז אם אמרנו שהשפה יושבת אצל הקולקטיב, וכל פרט בחברה תלוי בה ומוגבל על־ידה, והיא לא נתונה לגחמותיהם של הפרטים. (למעשה, היא אחד הכוחות המאגדים ביותר של חברות אנושיות: שימו לב לשמות של העמים: בדרך־כלל כשמות השפות ולהפך. "מי שמדבר בשפה שלי הוא מהשבט שלי; מי שלא, סתם ברברי"). מה שהנורמטיביזם הנאציונאלי עושה, זה להעביר את ה"סמכות" על השפה מהחברה אל המדינה. זה חלק מהמפכה הלאומית, משהו שהיה נורא פופולארי במאה ה־19 (עם הרבה הפיכות וכאלה), ובאמת בהרבה מהמדינות החדשות נוצר תקן של שפה, תקן מוכתב. זה לא שלא היתה בכלל מעולם ריכוזיות של שפה לפני היות מדינה (במובן המופשט, והמודרני) שולטת על קבוצה של דוברים, אלא שיש קפיצה כלפי מעלה של הריכוזיות, ושימוש מודע בשפה ככלי של המדינה כמוסד. מיותר להזכיר שכשאני מדבר כאן על "המדינה" אני מדבר על הישות השלטונית באופן כללי, ולא על "מדינת ישראל".
ביקורת שיש לי על ההגדרה "לאנג" של דה סוסיר אולי אכתוב בפוסט אחר.
מעבר להשפעה שיש לעצם הסטנדריזציה של השפה בידי מוסד של המדינה, יש גם צד פרקטי בסטנדריזציה כזו. אמרנו קודם שהשימוש באותה שפה מהווה תנאי להשתייכות לאותה קבוצה חברתית. נתאר מצב שבו דיאלקטים בשפה מתרחקים אחד מהשני מאוד, עד שיש קושי בהבנה, ותחושה רבה של זרות, בין הדוברים בדיאלקטים השונים. מצב כזה הוא מסוכן למדינה, התפצלות של החברה המאוגדת לכמה תת־חברות נפרדות: גם מבחינת המארג החברתי, וגם מבחינת היכולת הטכנית לשלוט. המדינה צריכה שפה רשמית כדי להתקיים לאורך־טווח. במקרים שתחת אותה המדינה יש כמה קבוצות שמדברות בשפות שונות, חשוב למדינה לפחות לשמור על המצב הזה (כך בשפות רשמיות במדינות רב־לשוניות באירופה, כמו בלגיה ושוויצריה), ולא לאפשר פירוק נוסף, ואם אפשר, עדיף יהיה ליצור שפה רשמית עוטפת אחת. בסין אפשר לראות את זה באופן מאוד ברור, בהתקנת המאנדארין הסטנדרטית (普通话) גם כאמצעי טכני לשלוט בכלל האוכלוסיה, הרב לשונית (מה שמוגדר כ"דיאלקטים" של סינית, מוגדר בהגדרה שהיא פוליטית בעיקרה. מבחינה לשונית, מדובר במערכות שונות מאוד, עד שהן לא מאפשרות תקשורת הדדית), וגם כאמצעי מאגד תחת הקבוצה השלטת (בפרט בבניה של השפה הרשמית לא רק לפי המאנדארין כקבוצת לשונות/ניבים, 北方话, אלא ספציפית לפי הניב של בייג'ינג, מוקד השלטון, 北京话).
עם גידול האוכלוסיה, זה נעשה יותר ויותר קריטי למדינות לשמור על אחדות לשונית. כשיתחילו ליישב את החלל, המצב יעשה רק יותר מעניין.
אם נחזור מדיון כללי על נורמטיביזם לזה הספציפי של האקדמיה ללשון העברית, כדאי יהיה להסתכל על האופן שבו ההחלטות שלה מחלחלות אל החברה. הזכרנו קודם את "אמצעי התקשורת" שנתונים בידי המדינה, ואת המוסדות שלה (שניהם מחוייבים להחלטות האקדמיה), ככלי משמעותי. בנוסף על זה, יש את הפרסומים שהאקדמיה מוציאה: חוברות כאלה עם רשימות מילים וכללי־דקדוק וכל־מני פסיקות שלה. לאלו יש השפעה מעטה יחסית: כמה אנשים באמת קוראים את הפרסומים של האקדמיה ומשתמשים באתר שלה, ועד כמה זה חלק משמעותי מהחיים שלהם? אחד הכלים הראשיים למתן תוקף להחלטות נורמטיביות הוא "מערכת־החינוך".
לאורך כל שנות הלימוד הבסיסיות עד הבגרות בלשון (מתי זה יוצא היום? ט'? י'?) מואכלים התלמידים ביסודות נורמטיביים, החל מאופן הכתיב בכתה א', ועד ל"hardcore" של הבגרות בלשון. [הערת־אגב: לגבי הכתיב, האורתוגרפיה, אני לא מכחיש שצריך ללמד לכתוב ולקרוא באופן שמה שהתלמיד יכתוב יהיה legible. אם מישהו כותב באופן כזה שזה יקשה על אחרים לקרוא את מה שהוא כותב, מלאכת הלימוד לוקה. המפתח הוא שהמסמנים, במובן הסטרוקטוראלי, הגרפיים שמשתמשים בהם יהיו בני־פיענוח. זו מוסכמה: אולי צריך לעשות רוויזיה של הכתב, אבל הוא עדיין מוסכמה כמו שהוא כעת, עם כל הארכאיות הפונולוגית שלו]. "הוראת הלשון" עבור דוברים ילידיים היא אוקסימורון: אין טעם ללמד אותם מה שהם כבר יודעים. אותה הוראת הלשון בעצם לא מיועדת ללימוד של הלשון העברית, אלא של ההחלטות הנורמטיביות, ולכל היותר קצת הקנייה של מושגי־יסוד בבלשנות המסורתית (טיפה פונולוגיה, טיפה מורפולוגיה, טיפה תחביר). האופן שבו מלומדות ההחלטות הנורמטיביות הוא כאילו וזו השפה ה"נכונה", כצפוי.
אבל לא רק בשיעורי "לשון" יש מקום מכובד לנורמטיביות לשונית במערכת־החינוך. סטיות מהנורמטיביות מדוכאות ביד קשה, במיוחד בשפה הכתובה (מי שכתב חיבור או תשובה למבחן או לשיעורי־בית בעברית לא "תקנית", דינו ציון נמוך). אותו נורמטיביזם של השפה הכתובה קיים במקומות רבים נוספים (נסו לכתוב עבודה אקדמית בעברית "קלוקלת", מחוץ לחוג שעוסק בבלשנות, ותראו; נסו לכתוב קורות־חיים בלי לכתוב בנוסח "מדוקדק" ותראו איך סיכויי־הקבלה שלכם יורדים.
כתוצאה מדיכוי האי־נורמטיביות במערכות השונות הזכרנו, יש בחברה כולה נטיה לדיכוי של דיבור שאינו "תקין", ויותר מזה: להסיק מסקנות סוציולוגיות ואנתרופולוגיות על הדוברים לפי ה"יישור" של הדיבור שלהם עם הקו התקני. לזה האחרון, יש, ברמה זו או אחרת, בסיס עובדתי (היגינס כמשל), אבל זהו מעגל־קסמים: מי שהוא תוצר טוב של מערכת־החינוך (ולכן, הרי ודאי, אדם חכם וטוב), חזקה עליו שידבר "נכון", ומי שמדבר "נכון", הדיבור הזה זו תוצאה של מערכת־החינוך; מי שמדבר ב"שגיאות", ודאי שהוא גם טיפש ולא נחמד, ומי שהוא טיפש, ברור שידבר ב"שגיאות".
סיכום
אז מה היה לנו, בגדול?
יש דמיון בין האקדמיה ל־Newspeak בהיותם זרוע של המשטר: רעיונית, עקרונית ו, באופן חלקי, מעשית. יש הבדל בין השניים הן בכיוון שאליו הם מכוונים את השפה והן בעומק ההשפעה של הקביעות שלהם.
לנורמטיביזם אין בסיס לשוני עקרוני, הבסיס הוא חברתי. הוא משמש בעיקרו להפקעת הריבונות על השפה מהחברה אל המדינה. בישראל יש לנורמטיביזם שימוש נוסף אצל המדינה: חיזוק המיתוס הציוני. באופן טבעי, השפה היא "של" החברה. לסטנדריזציה של השפה יש, מעבר להשפעה הפוליטית הרעיונית, גם שימוש פרקטי באיגוד האנשים וביכולת לשלוט עליהם. בישראל למערכת החינוך יש השפעה רבה על היות הנורמטיביזם מקובל ועל החדרתן של קביעות נורמטיביות.
פעילות לא נורמטיבית של האקדמיה ללשון העברית
ההגינות מחייבת להזכיר שפועלה של האקדמיה לא מסתכם רק בהכוונה נורמטיבית (פרסקריפטיבית, פסקנית), אלא גם בפעולות שלפחות על־פניהן נראות דסקריפטיביות ולגיטימיות מבחינה בלשנית. קודם הזכרתי את המטרה השלישית בתקנון האקדמיה. השתיים הנוספות הן:
- לעשות לכינוסו ולחקירתו של אוצר הלשון העברית לכל תקופותיה ושכבותיה.
- לעשות לחקירת מבנה הלשון העברית, תולדותיו וגלגוליו.
לא ברור לי כל־כך ההבדל בין השתיים (הראשונה עוסקת בלקסיקוגרפיה והשניה בשאר חלקי התיאור? הראשונה עוסקת בקורפורה?).
בהקשר הזה כדאי אולי להזכיר את "לשוננו", שחלק מהכתוב שם הוא טובכפליתר (ומהשאר, צריך להזהר).
תגובות מחוץ לבלוג: בפורום שפות ותרגום מהפורומים על טולקין באורט, ובפורום בלשנות בתפוז.