ביומיים האחרונים יצאתי בשעה חמש-ומשהו-שש בבוקר מהבית, והלכתי לטייל. עד שחם מדי ואני כבר עייף.
זה באמת תענוג - בשעות האלה של הבוקר, כשהכל מתעורר (אני, מצדי, הולך אחרי זה לישון. החיים כערפד מוצאים־חן בעיני) ויש ריח מיוחד באוויר והרגשה נפלאה של נקי, כשהכל מפהק בקרניים ראשונות של שמש - ללכת לטייל. פשוט לצאת מהבית וללכת, בלי כיוון מסויים, לחפש דברים יפים ודברים מעניינים. ויש המון דברים יפים, פשוט צריך ללכת ולראות. הרבה פרחים יפים, עצים יפים, דברים קטנים שאפשר להסתכל עליהם הרבה זמן, וסיטואציות סמי־אורבניות משעשעות (אגב, משהו שנורא הרשים אותי: במרחק של פחות מרבע שעה הליכה, הרבה פחות, מהבית שלי, שנמצא בקריית־משה, אפשר למצוא מקומות שבהם ב־360°⨉2 - כלומר בכל הכיוונים שאפשר להסתכל - אין שום זכר לנוף אורבני של ממש, והכל נראה כמו מושב). זה כל־כך... זה, ללכת פשוט לפי דברים מעניינים, כמו ילד: היי! זה נראה יפה, כאן יש כניסה לחצר משותפת שהיא מקורה בצמחים וירוקה נורא, כאן יש צמח עם פרחים מוזרים, כאן יש משהו שנראה מעניין - נלך ונראה.
יש משהו קסום בירושלים; הרבה אנשים אמרו את זה לפני, וזה נכון. אני אוהב את העיר הזאת, וחבל לי על כמה דברים שמאיימים עליה כמו שהיא עכשיו (הרצאה על דמוגרפיה, לא עכשיו).
היום הלכתי בעקבות ה־Green-o-Meter, כלומר: אם זה ירוק ויפה, אני הולך לשם, כי אם זה ירוק (ולכן, יפה) זה בטח גם מעניין. אז הלכתי, והגעתי למקום נחמד עם עצים. שאלתי את עצמי איפה אני נמצא, ובמרחק של כמה פסיעות ענה לי שלט: "בית־קברות צבאי"... מורבידי משהו, אבל מטופח נחמד. המשכתי ללכת, כשאני רואה עמק מוריק, שראיתי אתמול מזווית אחרת ואמרתי לעצמי שאני צריך ללכת לשם. מסתבר לפי שלט שזה חלק מיער ירושלים. נחמד. אקצר בדיבור (אם אפרט על כל פרח, על כל עץ, על כל צמח או אבן, לא אסיים לכתוב בזמן הקרוב). התחיל להיות מאוחר וחם; המשכתי, כשאני מכוון את הצעדים שלי, לפי מפה שהיתה מצויירת על שלט, חזרה הביתה, מזרחה. הולך, הולך, הולך, ואז רואה מין מתקן של חברת חשמל. לא מעניין כל־כך, על־פניו. החלק הבולט שלו בנוי משני עמודים גדולים, ופיגום כזה שמחבר בין שניהם (קצת כמו 鳥居 - רמז מטרים! - או צורת האות π או ח). בזווית העין אני רואה משהו מוזר, כאילו לא במקום. אני מזיז את הראש ורואה... טווס. על עמוד חשמל. טווס. כן, כך. לא, לא הזיתי, היה טווס על עמוד חשמל, בקצה יער ירושלים, לא יותר ממאה מטרים מכביש עמוס־מכוניות. טווס. כל־כך יפה: עם זנב ירוק כהה עמוק עם נקודות זוהרות (כנראה ה"עיניים"; הוא היה רחוק מכדי שממש אוכל להבחין בפרטים, מה גם שהזנב היה סגור), גוף/כנפיים אפור־זהוב, ראש וצוואר כחולים עמוקים עמוקים, עם ציצה על הראש. כל פעם שהוא זז, האור שהוחזר ממנו נראה קצת אחרת. היתה גם טווסה, אפורה, בתוך הפיגום האופקי, מוסתרת ומוצלת. אין לי יותר מדי מה להגיד עליה: היא פשוט ישבה לה בתוך הפיגום. זה היה נראה שהיא והטווס קשורים האחד לשניה: זוג? הסתכלתי עליו, על הטווס, יותר מרבע שעה, לפי השעון (סובייקטיבית, זה היה הרבה פחות), עד שהוא עף לו מעמוד החשמל למטה, הסתובב קצת, ועף רחוק יותר כשאיש עבר ליד, קרוב מדי. שאלתי את האיש, הנחמד אגב, אם הוא מכיר את הטווס (טוב, נו, לא במילים האלה...), והוא אמר שבעל־חווה שנמצאת קרוב (באמת לא רחוק - במרחק־ראיה. יש שם גם סוסים) מגדל אותם. כששאלתי אותו איך קוראים למקום הזה, הוא אמר שזה "עמק רבידה" (revidá; אני לא יודע איך לאיית את זה באותיות עבריות. רווידה?), ושיש שם גם נחל, בשם המקורי "נחל revidá", ושלפנות בוקר, קצת לפני שהשמש זורחת, באות איילות לשתות שם. באחד הבקרים הבאים אלך לראות. אם אתם מחפשים את העמק, לראות טווסים, הוא נמצא ליד רחוב דגניה: במקביל לרחוב, נמוך יותר. אני, כמובן, לא יוכל להבטיח שהטווס, או הטווסה, יהיו שם... אם אתם רואים אותם, תמסרו ד"ש ^^
אז אחרי שהתרשמתי עמוקות, והתפעמתי מהיופי (באמת בלי ציניות, נו), עליתי לכיוון החלק האורבני יותר, לחזור הביתה. על מין ארון גדול כזה של חברת־חשמל שהיה ליד ה־鳥居 שלהם ראיתי שכתוב "חברת־החשמל - אגף הולכה והשנאה". הם כל־כך פופולאריים שהם צריכים אגף מיוחד ל־hasnaá? (או אולי זה agáf holaxá ve ha sin'á?...). כן, אני יודע שזה holaxá ve hašnaá, שזה הפעולה ששנאי עושה.
אולי אקנה מצלמה דיגיטלית ואפתח פוטובלוג. אולי.
לילה טוב.