כמה נקודות בעקבות יום שביעי האחרון.
ההפגנה
היתה הפגנה נפלאה בירושלים, ועוד שבוע אחרי ההפגנה המפעימה בסוסיא. אני אפילו מרשה לעצמי להיות אופטימי…
היו המון אנשים, אבל כמו שראינו בשנה שעברה, המון אנשים זה ערובה ל, בעצם, כלום. מה שהיה נפלא כל־כך, ומעורר השראה כל־כך, זה ש:
- היו לא מעט קריאות שנוגעות לשורש הדברים (או, אם נרצה להשתמש בלטינית, רדיקליות). בפרט, מילות האל״ף והכ״ף היו במקום לא שולי. בקריאות „העם דורשת / צדק מגדרי” הלב קיפץ והגרון כאב. גם היה יפה לראות את החלחול של קריאות שונות ואת הקריאות כסוג של רב־שיח (מי שרוצה יכול לקרוא לזה „דמוקרטיזציה”).
- המוני אנשים נגד חברה מסחרית־קפיטליסטית־מונופולית אחת שמנסה (ומצליחה חלקית) להפריט את המרחב הציבורי (עד האבסורד של הפרטה של כיכר ציון), שלא הסתפקו בקריאות „די, נמאס / לפרק את סיטיפס”, אלא בפועל, בפעולה ישירה, עמדו/ישבו על הפסים, והגדילו לעשות ברעיון המבריק הבא: לעלות על הרכבת, לא לשלם, לרדת בתחנה הבאה, לחזור באותה הדרך וחוזר חלילה. בפועל הרעיון לא התגשם לפי התוכנית המקורית, כי הנהג פשוט לא נסע עד שכולנו ירדנו, ועדיין: זה היה נפלא לראות כל־כך הרבה אנשים שותפים בזה באופן ישיר.
לדעתי זה צריך להיות חלק מדבר כללי יותר, של הפיכת התחבורה הציבורית לציבורית באמת. נשארו לי כמה סטיקרים עם הכיתוב „Stop wasting resources. Free public transport for all” מהביקור האחרון בשומרה ספרי; אדביק אותם על הרכבת בהפגנה הבאה. ההשלכות של תחבורה ציבורית בחינם הן עמוקות, ועם השפעות על אופן התניידות של אנשים (=לוותר על אוטו פרטי; תחבורה ציבורית צריכה לשרת את כל הציבור, כל השבוע), על איכות־הסביבה וזיהום־האוויר העירוני, על נגישות של קבוצות מוחלשות והחלשת הקיטוב פריפריה:מרכז, ואפשר עוד להמשיך. בתור מי שמשתמש המון בתחבו״ץ, ובלי תחבו״ץ לא הייתי יכול לעשות דברים חשובים ומשמעותיים לי ולילדים שלי (כמו, נגיד חברה בחינוך ביתי בבקרים, שזה קריטי: א׳, ג׳ ד׳ וה׳), אני רואה את החשיבות של זה; זה לא סתם, במקרה, שמדינת־ישראל מגבילה באופן מתוכנן ומזוויע את חופש־התנועה של מיליוני אנשים שלא רצויים לה (תוכלו לתת מבט כואב על העובדות באתרים של בְּצֶלֶם ושל האגודה לזכויות־האזרח בישראל; מי שרוצה לעשות מעשה ואין לה אלרגיה מהפרדה מגדרית מוזמנת לא לציית) — פגיעה בחופש־התנועה היא פגיעה בכל מה שנשען עליו.
גם עבדכם הנאמן עלה על הרכבת. רכבתי ועליתי מהצד שהיה פנוי (ועוד עם אופניים, תרחם האל!). בקרון לא היו מפגינים אחרים. פצחתי לי בדברים בקול רם על הפרטת המרחב הציבורי והתחבורה הציבורית ועל הון־שלטון בעיריית ירושלים ובכלל. מה שהיה לי נורא מוזר זה השטף שבו הדברים יצאו לי מהפה; אסוציאציה פומפוזית: מרקוס 13:11, „καὶ ὅταν ἄγωσιν ὑμᾶς παραδιδόντες, μὴ προμεριμνᾶτε τί λαλήσητε, ἀλλ’ ὁ ἐὰν δοθῇ ὑμῖν ἐν ἐκείνῃ τῇ ὥρᾳ τοῦτο λαλεῖτε· οὐ γάρ ἐστε ὑμεῖς οἱ λαλοῦντες ἀλλὰ τὸ πνεῦμα τὸ ἅγιον” (תרגום: וְכַאֲשֶׁר יוֹלִיכוּ וּמָסְרוּ אֶתְכֶם אַל־תִּדְאֲגוּ וְאַל־תְּחַשְּׁבוּ מַה־תְּדַבֵּרוּ כִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יוּשַׂם בְּפִיכֶם בַּשָּׁעָה הַהִיא אוֹתוֹ תְדַבֵּרוּ יַעַן אֲשֶׁר לֹא־אַתֶּם הַמְדַבְּרִים כִּי אִם־רוּחַ הַקֹּדֶשׁ). בסוף ירדתי מהרכבת כי מישהי אמרה לי שהיא ממהרת הביתה ויש בייבי־סיטר עם הילדים שלה ועד שלא נרד הנהג לא יסע… - לרקוד מול כספומטים זה כיף גדול ומשחרר ☺. אסוציאציות: אמה גולדמן ו־DDR.
- באותו זמן כנראה לא הייתי במקום שזה קרה, אבל אחרי זה שמעתי שניסו לעצור מישהו, ובפרט מישהו שהיה עליו צו הרחקה מההפגנה בעקבות מעצר בהפגנה בשבוע שעבר, ומה שקרה זה שהתקבצו במעגלים־מעגלים סביבו ופשוט לא נתנו לשוטרים לקחת אותו, עד שהם ויתרו.
- זה שהיה ברור להמון אנשים שלצעוד, לרקוד, לצעוק, לחסום, לעלות, לנסוע ולרדת בלי „לבקש רשות” זה הכי לגיטימי בעולם. זה שאנחנו, ולא אף אחד עם אקדח או מישהו על במה, החלטנו איפה נהיה, מה נעשה ועד מתי.
- אבל גולת־הכותרת האישית שלי היתה כששוטר פנה אלי ואמר לי „תעברי למדרכה, את מפריעה לרכבת” ♥. „מהפכה מגדרית מתחילה מהתחתית”… 😍
משהו שלדעתי חשוב לחשוב, להגיד, לכתוב, לעשות ולזכור זה שגם בהפגנות הכי מעצימות ונפלאות ומרוממות־רוח, מה שקריטי בסופו של דבר זה מה יוצא מהן, בין אם פנימה לגבי המפגינים עצמם ובין אם החוצה. התרוממות־רוח היא חשובה בפני עצמה, אבל אסור לה להיות משכרת, וזה נראה לי קצת ממה שקרה בשנה שעברה: „וואו חצי מיליון, זה מדהים ← כלום”.
בהקשר הזה יש משנה חשיבות לפעולות ישירות, בניגוד לגישת „נשב ונחכה עד שהחבר׳ה שם למעלה יעשו מה שאנחנו רוצים” (כי הם לא; ע״ע טרכטנברג).
בכל ערב יש מייק־צ׳ק בשעה 21:00, שזה דבר מגניב לגמרי. פחות מגניב זה שהמידע ברשת הוא רק בפייסבוק (זה למה).
אחרי ההפגנה
הסיבה שבכלל פתחתי Vim והתחלתי לכתוב את הפוסט זה לא רק כדי לספר על האי־ציות והפעולות הישירות המאממות מההפגנה, אלא כדי לספר על פעולה ישירה אחרת.
אולי אנשים צדקניים יצקצקו בלשון ויגידו שדברים כאלה צריך לעשות בלי לספר על זה, כמו שהצדיקים עושים „מתן בסתר”. אני לא מאמין בזה; אני חושב שדברים כאלה חשוב שישמעו, ושחשוב להבדיל בין גאוותנות של „תראו אותי איזה מגניב אני ואיזה דברים נהדרים אני עושה” ובין הוצאה החוצה של דברים שאולי יעוררו אצל אחרים שינוי מחשבתי/מעשי, דברים שנמצאים מחוץ לתחום של השיח הרגיל והתחום של מה שאנשים חושבים לעשות.
מעשה שהיה כך היה (לא עניין גדול, ועדיין). אחרי ההפגנה ואחרי שדיברתי עם אנשים נחמדים בָּאחרי־ההפגנה עד שעה הרבה יותר מדי מאוחרת, רכבתי הביתה. על המדרכה של כביש מספר אחד, בצד המזרחי, נתקלתי בבקבוק שבור שהיה מפוזר על כל רוחב המדרכה. למרבה המזל, הגלגלים לא התפנצ׳רו. המשכתי לרכב, מקווה שאין פנצ׳ר, ואחרי כמה מאות מטרים עצרתי, סובבתי את האופניים וחזרתי: זה האדם שאני רוצה להיות, שמשאיר משהו שאחרים יכולים להנזק ממנו ככה על המדרכה, שמחכה ש„מישהו” (כלומר, האנשים שמקבלים גרושים מגופי סמכות כמו העירייה) יפתור את הבעיה וינקה את זה, שיודע לדבר יפה על פעולה ישירה אבל לא עושה אותה בחיי היומיום? באתי, ניקיתי, המשכתי, סיפרתי.
לדעתי זה מעשה אנרכיסטי לא פחות מהמעשים שבדרך־כלל זוכים לשם־התואר הזה. לנקות את המרחב הציבורי בעצמנו זה משהו בסיסי אם אנחנו רוצים את העולם החדש הטוב יותר האפשרי הזה שאנחנו אוהבים לדבר עליו. חינוך שיתופי (ר׳ זה וזה) ולנקות את המרחב הציבורי זה לא פחות אקטיביסטי מלקרוא במגאפון ולנשום גז מדמיע. בהקשר הזה שני מושגים קרובים שאני חושב שהם מאוד חשובים ושהם עדיפים בהרבה על מושג ה„מהפכה” שככל הנראה לדעת חלק מהאנשים הוא התשובה לכל (התשובה להפרטה? —מהפכה!) הם כפל הכוחות ופוליטיקה מטרימה. מי שרוצה לכתוב ערכים בוויקיפדיה העברית, תבורכנה עשר אצבעותיו.