אתמול נמנמתי לי בנסיעה באוטובוס, תוך כדי שחשבתי על הגבולות בין "תחומים" שונים בבלשנות, ועד כמה מוצדקת החלוקה. בפרט, עד כמה מוצדק הגבול ששמים בין לקסיקון ודקדוק (במובן הרחב). יש לזה גם צד פרקטי גרידא בתיאור של שפה: מה נכנס למילון ומה לא. ניסיתי לחשוב על תנאי מספיק והכרחי להצדקה של קריאה לסימן לשוני נתון לקסמה (כמו שהשם מתאר: יחידה "מילונית") או גרממה (יחידה "דקדוקית"). ברמה העקרונית והבסיסית הרי אין הבדל בין השניים: שניהם סימנים, עם מסמן ומסומן והגדרה נגטיבית, כמיטב המסורת. מצד שני, יש תחושה אינטואיטיבית חזקה מאוד שיש הבדל איכותי בין "ספר" ובין "את" כמו ב"קראתי את הספר", בין "לחשוב" ובין "ש־" כמו ב"חשבתי שלא גדלים שזיפים באקוואדור". זה רלוונטי במיוחד למחקר בקטגוריה של מודאליות, שמעסיקה אותי לא מעט עכשיו: איפה עובר הגבול בין ביטוי שהוא לקסיקלי גרידא ("אחד הדברים שהייתי מקווה שיקרו לך זה שתהיה טייס חלל") וביטוי שהוא חלק מהמערכת הדקדוקית ("שתהיה טייס חלל", אם לגנוב מערן כהן).
הקריטריון הטוב ביותר שהצלחתי לחשוב עליו הוא fuzzy, כלומר עם גבולות לא חדים (לא תמיד זה חד־משמעי אם אובייקט נתון שייך לקבוצה זו או לקבוצה אחרת באופן בינארי; זה עניין של דירוג, בסקלה). זה דווקא הגיוני: היכרות עם דברים בעולם מראה שהרבה דברים נוטים להיות קרובים לאיזה פרוטוטיפ של קטגוריה או רחוקים ממנו ונמצאים בשטח אפור, אבל בדרך כלל אין חיתוך של שחור-לבן, 0-1, כן-לא, אמת-שקר.
מה שאנחנו בודקים כאן זה פרדיגמות: האם פרדיגמה זו וזו היא של איברים "דקדוקיים" או "לקסיקליים" (או איפשהו באמצע). שני השאלות שצריך, לפי מה שאני מציע, לשאול הן אלו:
-
כמות.
כמה איברים יש בפרדיגמה? ההגיון אומר שאם מדובר בפרדיגמה עם המון איברים, מדובר במקרה לקסיקלי. המערכת הדקדוקית של שפות נוטה להיות מצומצמת: אין מספר עצום של מופרימות דקדוקיות בכל פרדיגמה (כן, אפילו בסנסקריט יש מספר מוגבל... אפשר לאסוף את כל המורפולוגיה במספר לא גדול של דפי A4; המילון תופס אלפי עמודים). -
חיוב קיום.
זה חלק שהוא לא הכרחי ולא מספיק, אבל עומד בקורלציה גבוהה לדקדוקיות של פרדיגמה: אם זה מחוייב לבחור במקום מסויים אחד מהאיברים של הפרדיגמה, היא דקדוקית. כך, לדוגמה, בשפות סלאביות בכל מבע כמעט חייבים לציין אספקט; בעברית כמעט בכל מבע יש איפשהו ציון של מין דקדוקי. עצם זה שחייבים לבחור איבר בפרדיגמה יכול להצביע על דקדוקיות.
כמובן שבסביבות מסויימות זה לא מעיד: בדגמים תחביריים כאלו ואחרים יש סלוטים ששם חייבים לבחור אלמנט כלשהו מפרדיגמה נתונה, למרות שהוא לקסיקלי. בנוסף, גם קיום של איבר אפס (Ø) יכול לתעתע ולגרום לחשוב שפרדיגמה מסויימת היא אופציונלית מבחינת בחירה של איבר מתוכה. לדעתי התיאור של אפס, כמו כל חלק בתיאור של שפה, צריך להעשות באופן כזה שהתוצאה הסופית תהיה קוהרנטית, קונסיסטנטית, הגיונית, מינימלית עד כמה שאפשר ושאר הדברים שדורשים מתיאור מדעי.
הכח של התנאי הראשון, של כמות האיברים בפרדיגמה, כקריטריון ל"דקדוקיות", לפחות בכל המקרים שחשבתי עליהם אני, הוא רב מאוד. כשיש הרבה איברים - לקסיקלי; כשיש מעט - דקדוקי. איפה עובר הגבול, מספרית? זו שאלה טובה, שהתשובה אליה נמצאת בתשובה לשאלה "מה עובד יותר; איך אפקטיבי יותר לתאר את השפה".
מההגדרה ל"גרממה" אפשר לבנות את ההגדרה לגרמטיקליזציה: דיאכרונית, אם פרדיגמה מצטמצמת למספר קטן של איברים, או שאלמנט לשוני עובר לפרדיגמה קטנה - זו גרמטיקליזציה.