𓏞מילים דיגיטליות

הקדמונת

היי, המון זמן לא כתבתי כאן, וזה נחמד לחזור לכתוב ☺. בהתחלה הכותרת היתה „מדריך מעשי קצר” וגו׳, אבל כהרגלי הייתי צריך למחוק את המילה „קצר”…

לפני הכל, רקע. צפו בסרטון הזה, שמתאר מה שקורה במרכז העיר ירושלים בשבתות (חוץ מהאחרונה, בזכות הפעילות שלנו!). זה לא קל לצפיה, אבל מי אמר שהמציאות קלה לצפיה?

לפני כמה שעות חזרתי מההפגנה הזאת. היא לא היתה בדיוק בדיוק כוס התה שלי (חיבוקי שוטרים, פלגנות וסגרגציה נוסח „אתם בשכונות שלכם, אנחנו בשכונות שלנו”, שירת „התקווה”, you name it. נו, סאחיות), אבל אם אנסה להביא לשינוי רק ביחד עם אנשים עם דעות וגישה זהות שלי, אני יכול לבחור בין שתי אפשרויות: להשאר בבית או לפעול לבד (שזה, כמובן, גם לגיטימי וטוב).

ההפגנה היתה אפקטיבית במבחן התוצאה: השבת הזאת לא הופרעה תנועת כלי־הרכב ברחוב הנביאים ולא הוטרדו העוברים והשבים והסועדים במרכז העיר. מבחינתי לא פחות חשוב מהנוכחות שלי בהפגנה, השלט שהחזקתי או הקריאות שקראתי היה שבתוך הזמן הזה יצא לי לדבר עם כמה וכמה אנשים מהפלג החרדי של הדת היהודית, שיחות שאני מקווה שהיו משמעותיות. גם יצא לי לדבר עם קרניסט ועם ציוני, ותוך כדי התגבש לי הפוסט זה, שאני חושב שיכול לעזור בכל דיון, ובפרט בדיון של אוניברסליזם (עולמיוּת, כלליוּת) מול הפרטיקולריזם (מסויימוּת).

הפרטיקולריזם מתבטא באופן אחר אצל כל אחד:

• שלילת המציאות האוניברסלית והאובייקטיבית כמקור שלנו לידע על העולם ולהבחנה בין אמת ובדיה אצל החרדי, והעדפת המסורת הדתית הפרטיקולרית שלתוכה יצא ואותו חרדי גדל.
• שלילת העקרון המוסרי האוניברסלי של המנעות מגרימת סבל ומניצול של כל מי שיכול לחוש סבל ולהיות מנוצל (מה שנקרא באנגלית sentience ובעברית תורגם כתחושתיוּת) אצל הקרניסט, והתייחסות אל חיות מאותו מין שלו עצמו (דהיינו אדם נבון מודרני) כיחידות שזכאיות לזכויות.
• שלילת העקרון ההומניסטי־אוניברסלי של שוויון, חירות וצדק לכל בני־האדם, והעדפה שבטית־פלגנית של הקבוצה האתנית שאליה יצא ומשתייך הציוני.

המשותף לשלושתם הוא האגו־צנטריות — מילולית, הצבת האני במרכז — במעגלים שונים: החרדי מציב את המסורת הדתית שלו עצמו במרכז, הקרניסט את המין הביולוגי שלו, והציוני את הקבוצה האתנית שלו.

אז מה אני מציע כדי ליצור שיח טוב?

להקשיב

תהיו ענווים, אולי יהיה לבני־השיח שלכם משהו חדש ומעניין להגיד; גם אם לא משהו שישכנע אתכם „לעבור לצד שלהם” אולי משהו שיתן לכם זווית חדשה ומעניינת, או יוסיף לכם באופן אחר.

לצערי, במקרים של השיחות הספציפיות היום זה לא היה ככה; היו רק טיעונים לעוסים וחבוטים, או פשוט חוסר קוהרנטיות מצד הציוני. בין השאר, היה לנו את:

• ההימור של פסקל (אם כי לא בשם הזה, כמובן),
• טיעון העדים (שאני חייב להגיד שהפתיע אותי שבן־השיח שלי לא ידע שהוא מופיע אצל המשנה תורה והכוזרי; ראבק, כאילו, אם זה לא לימוד תורה שהם עושים שם כל היום, מה הם כן עושים?),
• וכמובן, חביבינו „איזהמצחיקאתה, מהאתהבאלהגידלי? שהעולםנוצרמהקוף?!”, „לצמחים יש רגשות” ו„הם כולם רוצחים!”. אני סומך עליכם שתדעו לחבר מי אמר מה…

זו הנקודה שקשורה אליכם כצד המקשיב (אין יותר מדי מה להגיד על זה חוץ מ„תהיו קשובים”…). שאר הנקודות עוסקות בכם כצד הדובר, ובמה שאתם יכולים לעשות כדי ליצור שיח כמה שיותר מוצלח.

דרך־ארץ ותרבות דיון

במיוחד בהפגנה שהמטרה שלה למנוע מאנשים גסי־רוח להטריד את מי שנמצאים במרכז העיר ולפגוע בעסקים שפתוחים שם, תוך זריקת חפצים, נהמות, צעקות, קללות, דחיפות, וכד׳, חשוב לשמור על דרך־ארץ, גם כשמרגיז, גם כשהאנשים שמולך לא נוהגים בדרך־ארץ. ממש הקפדתי, בתוך כל ההפרעות בסביבה שלא מעודדת שיח מעמיק, לנסות ולהשלים רעיון בצורה רגועה ובלי לתת להפרעות לקטוע; זה פועל גם בכיוון ההפוך, לתת לצד השני בשיח לדבר ולהקשיב לו (הנקודה הקודמת).

למה דרך־ארץ ושלווה? מכמה סיבות:

• קודם כל, והכי חשוב: כי זה אופן טוב להתנהג בו. במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש.
• המדיום הוא המסר. בעצם כך שאתם מתנהגים ומדברים באופן מכובד ומכבד, כשמסביב יש אנשים שמתנהגים בגסות (אולי אפילו בן־/בת־השיח שלכם), יש אמירה חשובה.
• בלי שמירה על נועם, גם כשלא נעים, מהר מאוד דברים יכולים להדרדר לחילופי קריאות והטחת משפטים קצרים, וזה בדיוק מה שאנחנו לא רוצים. יש רעיונות רדודים, שקל להעביר במשפטים קצרים באוויר. הם קליטים, מתפקדים מעולה כממים, אבל הרבה פעמים אין להם אחיזה במציאות. אם אנחנו רוצים להעביר רעיון שדורש טיפה יותר ריכוז משלוש שניות, ורוב הרעיונות הטובים הם כאלה, אנחנו חייבים להתעקש על דיבור מתאים.

לדוגמה, היום כשדיברתי עם אחד האנשים החרדים הייתי צריך לחזור על נקודה מסויימת מהתחלה יותר מחמש־שש פעמים, כי האנשים מסביב או בן־שיחי התפרצו וקטעו אותי באמצע, כמו בפופוליטיקה. כשבן־שיחי שאל אותי, הסברתי את ההתעקשות שלי בפשטות: אני רוצה להגיד משהו כאן בדיון הזה, ואני חושב שזה משהו חשוב מספיק כדי שיקשיבו לו; אם אי אפשר לדבר, או אם אתה לא רוצה להקשיב, אין טעם שנמשיך, נכון? להפתעתי ולשמחתי, זה עבד.

ברגע שאתם מתעלמים מהפרעות וקריאות ביניים הן נחלשות, כי מבאס להפריע בלי שיש תגובה. ואז עומדים ומקשיבים.

נו, דִּבְרֵ֣י חֲכָמִ֔ים בְּנַ֖חַת נִשְׁמָעִ֑ים.

לא לפחד ממורכבות

בשיח עם האנשים החרדים היה לא רק פער בתפיסת־עולם, אלא גם פער בידע. אלה אנשים שלא זכו לטיפוח של חשיבה ביקורתית או להשכלה בסיסית בגופי־הידע שנוגעים לאופן הפעולה של העולם והחברה האנושית (פיזיקה, ביולוגיה, מדע המדינה (political science) וכו׳). שטיפת־מוח סמכותנית של שנים, שסובבת סחור־סחור שוב ושוב סביב נקודה אחת — הדת — כאילו אין בלתה, תוך דיכוי פעיל של כל סטיה מהעדר, מחשבה חופשית או ספקות, עושה את שלה. ברור לי שיש זרמים שונים ביהדות החרדית, ושיש אינדיבידואלים שזה לא ככה אצלם, אבל אי־אפשר להתעלם מהעובדה שחלקים גדולים מהאוכלוסיה החרדית מעלים על נס צייתנות ובערות. לא סתם הם מפחדים כל־כך מלימודי ליבה, לא שאני תומך נלהב של חלק מהתוכן שנכלל בהם…

למה אני מדבר על זה? כי, בהמשך לנקודה הקודמת, אם אנחנו רוצים לקיים דיון משמעותי, אין ברירה אלא להשלים השכלה במקומות שהיא חסרה. לא חייבים להפוך את זה לקורס דו־סמסטריאלי, אבל גם לא צריך לחשוש מלעשות פאוזה ולהסביר דברים בבהירות ובקצרה כשהם הכרחיים. אם מסתכלים עליכם עקום על זה שאתם לא יורים תשובה מהירה אלא מקדימים ומסבירים לפני התשובה, אפשר להשתמש בשאלה הפשוטה שהשתמשתי בה וגם היא עבדה, להפתעתי ולשמחתי: „אתה מעריך את עצמך ואת תפיסת־העולם שלך? (—כן.). גם אני מעריך את עצמי ואת תפיסת־העולם שלי, וגם אתה מעריך את עצמך ואת תפיסת־העולם שלך, אז בוא ניתן להן את הכבוד של לדבר באופן טיפה יותר מעמיק, בסדר?”.

אז היה לנו היום:

• מבוא קצרצר לתורת ההכרה (אפיסטמולוגיה) וליתרון האיכותי של ידע אמפירי אובייקטיבי שמבוסס על ראיות מהמציאות עצמה על פני שמועות ואמירות שלא מעוגנות במציאות.

• מבוא לגנטיקה ואבולוציה בשביל השאלות „תגיד לי, נו, אז מי היה האדם הראשון?”, „אתה רוצה להגיד לי שסבא שלי קוף? אתה קוף!” ו„איך יכול להיות שלנו יש שכל? אלוהים נתן לנו!”. הבסיס של הבסיס:

  • מתחילים מהסבר בשתי מילים על חומר תורשתי מהאם ומהאב ועל שינויים אקראיים שנובעים משכפול לא מושלם. היה חמוד, אגב, לראות את אחד הנערים שדיברתי איתם מסמיק…
  • ממשיכים לברירה מלאכותית. דוגמה לעיגון: בחירה של כלבים עם רגלים קצרות בכל דור ליצירה של כלב תחש. הדוגמה חשובה כי זה לא איזה משהו שנמצא רק בספירה אבסטרקטית־תיאורטית אלא משהו שאפשר לראות בעיניים בכלבים מוכרים, בתהליך לא מאוד ארוך.
  • מסיימים בטבע, בסביבה, כגורם שעושה את הברירה בעולם: נולדים יותר צאצאים מכמה שיכולים לשרוד, ורק אלה ששורדים מעבירים את התכונות המוצלחות האלה שלהם לדור הבא, וחוזר חלילה.

  למי ששאל גבי האינטליגנציה האנושית היה צריך להרחיב גם על למה אינטליגנציה עוזרת לשרוד ומה התפקיד של ברירה מינית בהאצת התהליך („אם תבחר להוליד ילדים, מן הסתם תבחר להוליד אותם עם מישהי חכמה, נכון? הנה, הבחירה הזאת גם מעלה את הסיכוי של מי שאינטליגנט להעביר את התכונה הזאת הלאה”).

• מבוא לתיאוריה פוליטית למי ששאל אותי „מה, תגיד, אתה שמאלן, נכון? מה זה אומר שמאלן בשבילך? כי בשבילנו שמאלן זה מי ששונא יהודים ואוהב ערבים”. הוא ממש הרים להנחתה כאן…

• למי ששאל אותי (וענה) „אז כמה זמן קיים העולם? בדיוק 5777 שנים כתוב!”: בהמשך לעניין של „מאיפה אנחנו יודעים דברים על העולם” (על העבר אנחנו יכולים לדעת מהווה, כמו שאם יש חלון שבור ואבן לידו לא יהיה בלתי־סביר לחשוב שמה שקרה בעבר זה שהאבן פגעה בחלון ושברה אותו), מבוא קצר לגיל היקום ולמפץ הגדול, כולל התפשטות היקום, אפקט דופלר (עם הדוגמה הקלאסית של האמבולנס, שמשום מה מאוד שעשעה את אחד האנשים שהקשיבו…) והסחה לאדום.

הדברים האלה הם לא סתם רקע מעשיר, אלא הכרחיים ממש כבסיס לדיון. למרות זאת, זה לא נראה לי רע „לנצל הזדמנות” ולתת קצת השכלה למי שאין. אני מקווה שנקלט מה שנקלט וינבוט כסקרנות וחקירה ורצון לידע.

האנשים שדיברתי איתם היום אולי לא היו עם הקשב הכי ממוקד להסברים ולא תמיד הכי מנומסים ומעודנים, אבל הם כן היו קשובים יחסית וכן הבינו למה זה חשוב להסביר דברים כדי שיהיה אפשר לדבר. לידם היו גם מי שצעקו שאני „אפיקורס שאסור להקשיב לו”, נבחו „שאאאבס” או פלטו כל מני ניבולי־פה שהפריעו לשיחה. שיח חופשי מפחיד את מי שמפחד מתפיסות אחרות, ולא בכדי: הבורות והבידול החברתי הם קו ההגנה הכי חשוב של החברה החרדית, כי ברגע שיש ידע ויש מגע עם אחרים, יהיו מי שיבחרו לעזוב, והם רבים. לא סתם, כאמור, הפחד מלימודי ליבה; לא סתם גם הפחד מגיוס (שהוא פסול גם מבחינתי, מסיבות אחרות כמובן).

כדאי להמנע ממונחים שבני־השיח לא מכירים, גם כי הם לא מועילים וגם כי השימוש בם יתפס (די בצדק…) כהתנשאות. מקסימום, אם אתם רוצים, אחרי ההסבר אפשר להגיד „מה שאמרתי נקרא כך וכך”.

כמובן שהנקודה הזאת, של אורך רוח להעמקה במקומות המתאימים, תופס לכל המשתתפים. אין לאף אחד בלעדיות על תווית ה„ידען”.

להתמקד בשיח עם אדם אחד

כדי שיהיה אפשר לקיים שיח בדרך־ארץ ובתרבות דיון ולהעמיק כמה שאפשר בסיטואציה לא אוהדת להעמקה, הטכניקה הכי טובה שמצאתי היא לדבר עם אדם אחד בזמן נתון, ורק עם אדם אחד. הסיטואציה הכי לא אוהדת לתפיסות מורכבות, והכי אוהדת לתפיסות פשטניות, היא רב־שיח מבולגן שבו כל אחד צועק ונכנס לדברים (וכשיש נציג של צד אחד הוא נתון תחת אש צולבת בלתי־פוסקת שקוטעת את הדברים). מזה צריך להתרחק, כי שום דבר טוב לא יוצא מזה. כשמדברים עם אדם אחד, ובכוונה מתעלמים מכל הפרעה זה מאפשר לשמור על קו אחד, לא קופצני, של דיון. זה חשוב, וזה אפקטיבי מאוד. אם מישהו מתעקש להפריע, אפשר להסביר: אני מדבר כרגע עם נפתלי, לא איתך. בפועל זה מצמצם מאוד את ההפרעות ויוצר מצב של שיח בין שני אנשים שאנשים נוספים מקשיבים לו.

למנף שאלות בוטות או לא קשורות

בנסיון להעליב (לפי אופן השאלה והטון), היה מי ששאל אותי אם אני הומו, בלי שום קשר לשאר השיח. יכולתי להגיד שההעדפות המיניות שלי הן לא עניינו, או לכעוס עליו שהוא גס־רוח להכנס לי למיטה, אבל בחרתי לענות בפשטות שאני לא הומו אלא ביסקסואל, וגם הסברתי מה זה. הוא שאל במפגיע „ואתה גאה בזה?!”. אמרתי שכן, שבחברה שמנסה לכפות דרך אחת של מיניות ללכת בדרך אחרת בראש מורם זה דבר להיות גאה בו. מן הסתם הוא מעולם לא פגש אדם שבגלוי לא סטרייט, אדם שהוא לא השד שציירו לו.

לא לפחד להגיד „אני לא יודע”

כשאחד שאל אותי „אז למה אתה קיים?”. עניתי שאני לא מתבייש להגיד שאני לא יודע כשאני לא יודע, שאני בכלל לא בטוח שיש בעצם משמעות לשאלה שלו במובן שלא לכל דבר יש „למה”, ושזה שלו יש איזו תשובה („כי אלוהים ברא”) זה לא אומר שזאת תשובה נכונה מבחינה מציאותית.

לא הכל חייבים לדעת, אבל הנקודה החשובה היא שהידע המדעי כל הזמן מתעדכן ומשתכלל, ויש בידיעה שלא יודעים איזו ענווה, וברצון וביכולת להרחיב את גבולות הידע איזו מופלאות.

עזרים?

הכנתי שלט להפגנה, ששיערתי שתהיה בנויה משני מחנות עם משטרה באמצע. בצד אחד כתבתי בכתב סת״ם „לא תכפה” ובצד השני „אל תהיו נבלים ברשות התורה” (לא שאכפת לי מיהוה, אבל הם באמת עושים חילול־השם גדול מאוד. לא נראה לי שיש מי שמשניאים את הדת היהודית על כל־כך הרבה אנשים כמותם). הצד השני גרר לא מעט שיח, ולהפתעתי גיליתי שוב חוסר־ידע משווע ביהדות מצד בני־שיחי החרדים, שלא הכירו את המושג. גם החולצה הזאת עוררה שיח, וגם דגלון גאווה קטן שבצבץ מהתיק שלי.

מצד שני, כל אלה די מיותרים. החזות השונה מספיקה בשביל לפתוח שיחה בסיטואציה כזאת…

לסיכום

למנוע מאנשים מפלג אלים במיוחד ביהדות החרדית להשתולל ולאיים זה מאוד חשוב, ואני מאוד שמח שההפגנה היום הצליחה למנוע את מה שראינו בווידאו למעלה. גם לדבר במישרין עם מי שיכול להיות שמעולם לא דיברו עם חילוני שלא בשיח טכני כמו קניה בחנות, זה גם מאוד חשוב.

בשבוע הבא, ה־19 באוגוסט, בשעה 16:45, נחזור לאותו המקום, ליד ביה״ח ביקור חולים (רח׳ הנביאים 74). בואו!