אני מנוי ב־RSS ל־ActiveStills (האתר בדרופל לא מעודכן, אבל יש שם דברים שאין בפליקר). לא רק שהם מצלמים מצויין, ומביאים תמונות חשובות מאירועים חשובים, גם מאוד ראויה להערכה התכיפות של האקטיביזם שלהם (כדי לקבל מושג: מאז יולי 2006 הועלו לפליקר יותר מ־10,500 תמונות!). הם גם לפעמים תולים הדפסות של תמונות בערים.
אז ניגשתי לעמוד שלהם אתמול בלילה וראיתי את הכותרת 'House demolition, French Hill, Jerusalem 03/01/2011' (התמונות: 1 2 3 4; ידיעה באתר של מרכז־המידע ואדי חילוה). יש משהו, משהו מאוד… אנושי בהשפעה של דברים שקורים קרוב לבית דווקא (לא בבחינת 'עניי עירך קודמים' — שזה משפט שאני מאוד לא אוהב, לא מבחינת התוכן שלו ולא מבחינת איך שאנשים משתמשים בו כדי לעשות דה־לגיטימציה למאבקים שלא נראים להם — אלא מבחינת האימפקט הרגשי). ל־Think Globally, Act Locally אפשר להוסיף גם ש־feeling locally זה דבר די חזק אצל חלק גדול מהאנשים. זה לא דבר טוב בהכרח, כמובן, אבל זה משהו להכיר בו. זה, בחלקו, גם מה שהוציא (ומוציא, אם כי בתדירות נמוכה ממה שהייתי רוצה) אותי מהבית אל שיח׳ ג׳ראח.
אז לא יכולתי לא לעשות כלום. החלטתי ללכת לשם. זה לא פשוט ללכת למשפחה שהבית של חרב הוחרב. אבוא ומה אגיד להם בכלל? איך אפשר? מצד שני, אינטרוספקטיבה זה אחד הכלים המשמעותיים שיש לנו כדי להתנהל בעולם מול אנשים אחרים, וכשחשבתי מה אני הייתי רוצה במצב כזה — גם אם בעצם אני לא יכול בכלל לדמיין אותו באמת, לדמיין מה הייתי מרגיש — היה ברור לי שכן, עדיף שאבוא.
רכבתי לי על האופניים וחיפשתי את הבית החרב בגבעה הצרפתית (לא באתר של אקטיבסטילז ולא בידיעה באתר של מרכז־המידע ואדי חילוה (יש גם אתר בעברית ובערבית) ראיתי תיאור של איפה בדיוק נמצא הבית). חיפשתי חיפשתי, ובדרך מישהו ששאלתי ניסה לשכנע אותי, משום מה…, ללכת לסייע למטופלי דיאליזה דרך עזר מציון (מטרה ראויה מאוד בפני עצמה) במקום, כשהסבטקסט ברור. אחרי חיפושים התקשרתי לסילאן, שצילמה את התמונות, ושאלתי; זה לא בדיוק בגבעה הצרפתית פרופר, אלא מעבר לכביש, מערבית לפסל הלבן הגדול.
הגעתי. זה לא כל־כך נעים לראות גן סגור; בית הרוס לראות זה חוויה מצלקת. לחוות הריסה של הבית, או אפילו להיות נוכח בהריסה של בית של אדם אחר, זה משהו שאני לא באמת יכול לתאר לעצמי בדיוק. אין לי יותר מדי מה לספר על המפגש עצמו. החששות בדבר סיטואציה מביכה או 'מה אתה בא לכאן בכלל?' התבדו. שיחה די רגילה ברובה: הא ודא, וגם על הרס בתים באופן כללי ועל מה שיכול להיות ומה שסביר שיהיה. הפרוצדורה של הגשת התוכניות לבקשה לאישור לבניה, שלוש פעמים, עלתה, אגב, יותר מהבניה עצמה. ההריסה בוצעה בלי שום אזהרה (הווה אומר, בלי יכולת להציל רכוש), כשרוב האנשים היו בכלל מחוץ לבית, והיא חורגת מההרחבה נטולת האישור. כשהעזתי לשאול אם יש משהו קונקרטי שאני יכול לעזור בו (ומה לעזאזל אפשר כבר לעשות מול בית חרב?), התשובה היתה: לספר. אז הנה, סיפרתי.
את הקוראים שישר אומרים 'רגע, אבל גם לשכן שלי שהוא מהגזע הנכון הרסו הרחבה, למה לא הלכת אליו? זה בכלל לא עניין גזעני כאן, מה אתה מבלבל ת׳מוח?' אפנה אל האתרים הבאים (בקצרה ובפישוט, לקצרי־הסבלנות: אם אתם ממוצא פלסטיני, אין לכם ממש סיכוי לקבל איזשהו היתר בניה. כשהאוכלוסיה גדלה, ובטח במצב שבו עוד ועוד שטחים נגזלים, הברירה היחידה היא בניה ללא אישור):
- האתר של הוועד הישראלי נגד הריסת בתים (יש גם באנגלית), ובפרט אל הדף הירושלמי (יש גם באנגלית). באופן כללי האתר של הוועד מומלץ לקריאה.
- הסקציה על תכנון ובניה באתר של בְּצֶלֶם (יש גם באנגלית, ערבית, ודף חלקי ברוסית). יש שם בצד תת־דפים. גם האתר של בְּצֶלֶם מומלץ מאוד לקריאה.
- אני יודע שזה כבר יוצא עמוס, אבל הקורא המתעניין מוזמן לקרוא גם בסקציה תכנון, בניה וקרקע באתר של האגודה לזכויות האזרח בישראל, שגם הוא… וול, אתר מומלץ וגם הוא… וול, ארגון חשוב מאוד והכרחי שעושה מלאכת קודש, בטח בימים אפלים כמו אלה.
עד לפני לא המון זמן לא היה לי מושג (למעשה, עד לסיור של דַיְלָה זצ״ל* במזרח ירושלים לפני כמה שנים). אני מקווה הפוסט הזה גרם ללפחות אדם אחד לדעת קצת יותר, ואם הוא תרם במשהו לזה שמישהו יעשה משהו, אז זה בכלל אחלה.
* דַיְלָה כבר לא איתנו, אבל יש התארגנויות אחרות של סיורים; בפרט של עיר עמים.