שלושה דברים בנוגע לטיהור האתני בשייח' ג'ראח:
- יום שישי האחרון מנקודת־מבטי
- יום שישי האחרון מנקודת־מבטו של נוי מורדקוביץ'
- שלטים להכנה עצמית (גודל A3, או גדול יותר אם יש לכם גישה להדפסה כזאת)
על עניין שייח' ג'ראח עצמו כתבו כבר הרבה לפני ויכתבו הרבה אחרי. אם אתם רוצים קצת מידע, חפשו "שייח' ג'ראח" (או "שיח' ג'ראח", או אחד מהשיבושים בתעתיק העברי; באנגלית בדרך־כלל Sheikh Jarrah) במנוע־החיפוש החביב עליכם. מקום להתחיל ממנו זה הפוסט של עידן לנדו בנושא.
הנה שלושה סרטונים מיוטיוב שמתעדים חלק מהמעצרים ביום שישי האחרון: א, ב, ג. חפשו גם ב־related videos ובמנגנון־החיפוש של יוטיוב.
יום שישי האחרון מנקודת־מבטי
אני גר בגבעה הצרפתית, שכונה סמוכה לשייח' ג'ראח.
ביום שישי שעבר הלכנו (עדי, אילאיל ואני) להפגין נגד הטיהור האתני והדיכוי האלים של המחאה נגדו. אחרי סעודה דשנה בוויליג' גרין(*), הלכנו אל רחבת־המשביר ב־13:30 עם שלט מושקע (עם כתב יפה וידית והכל...), עם הכיתוב הבא:
צד אחד: כמה קילומטרים מכאן, בשכונת שייח' ג'ראח, עשרות אנשים גורשו מבתיהם על־ידי אנשים חמושים בגלל מוצאם האתני.
צד שני: צעדת־מחאה נגד הטיהור האתני בשייח' ג'ראח בכל יום שישי ב־13:30 מרחבת־המשביר.
ראינו המון ניידות־משטרה ושוטרים ומעט אנשים במרחק מהם. כשהגענו נאמר שהפעם לא התקבל רשיון מהמשטרה לצעדה (ולכן הגיעו כל־כך מעט אנשים). התלבטנו מה לעשות, וניסינו להבין מה בדיוק קורה בשיחה עם האנשים במקום (הם התכוונו ללכת בקבוצות קטנות, ללא מתופפים וללא קריאות; כלומר, לא היתה צעדה, אלא רק הליכה עצמאית, מושתקת, אל שייח' ג'ראח).
כשאני עוד מחזיק את השלט ועומד שם, פנה אלינו איש אחד ואמר לנו שאנחנו צריכים למחות נגד הפשעים באירופה בזמן מלחמת־העולם השניה, במקום. כל נסיון לדבר איתו ולקיים דיאלוג נתקל בקריאה-מנטרה 'לא אכפת לכם מהיהודים באירופה!', שוב ושוב. נו, מילא…
עכשיו מגיע החלק המעניין… בנקודה זו התקרבו שוטרים, ומר אליהו כזרי (שאחרי זה בחיפוש באינטרנט התגלה כ־'מפקד תחנת־המשטרה "לב־הבירה"') פנה אלי ודרש ממני, בחוסר־אדיבות מופלג, שאמסור לו את השלט. שאלתי 'למה?'. הוא לא סיפק סיבה. אחרי ששאלתי שוב, ענה שהוא קצין־משטרה ושהוא יכול לדרוש ממני למסור לו את השלט (וואו!). לאחר שביקשתי שוב לדעת מה הסיבה, והרי אין כל פסול חוקי לשאת שלט (פחחח… איזה רעיון נאיבי: המשטרה כגוף שפועל על־פי חוק לאכיפת־חוק), הוא אמר לי להגיע ביום ראשון בבוקר לחקירה במשטרה. אמרתי לו שלא אוכל להגיע ביום זה בשעה זו, כי אני עם אילאיל. כתגובה, אמר לאחד השוטרים האחרים להוציא זימון רשמי בכתב, ליום ראשון בשעה 8:30 (בטופס, אגב, לא מולאה השורה עם מספר־הטלפון לשינוי־התאריך. מעניין למה). תוך כדי הפרוצדורה הביורוקרטית עדי שאלה את האדון שוטר כזרי, שוב, למה הוא לקח את השלט. התשובה היתה: 'יש בו תכנים'…
בהסתכלות לאחור נראה לי שהיו בעיקר שלוש סיבות לחקירה, שבפועל היתה הרבה פחות מאיימת ממה שדמיינתי שיהיה בימים הלא נעימים שלפני: הפחדה (זה עבד; בתור מי שמעולם לא היה עדיין נתון לרדיפה פוליטית כזאת, אני חייב להגיד שזה מאיים. מצד שני, אני הרבה יותר מוכן עכשיו לפעם הבאה…); האגו של האדון שוטר; נסיון פתטי להשיג אינטל פנימי על אופן־ההתארגנות של המחאה (השאלה הראשונה בערך היתה אם אני מבין המארגנים או קשור למישהו מהמארגנים), בחוסר הבנה טוטלי של אופן התארגנות שהוא לא ריכוזי ולא היררכי ובחוסר תחכום.
המחאה שלי הושתקה בבריונות. את השלט שהם גנבו באיומים הם לא החזירו. עכשיו גם אני יכול להגיד 'יו-אני-קורבן-של-רדיפה-פוליטית!' :-)
'וְכַאֲשֶׁר֙ יְעַנּ֣וּ אֹת֔וֹ כֵּ֥ן יִרְבֶּ֖ה וְכֵ֣ן יִפְרֹ֑ץ'. לקחו לי את השלט? אכין עוד, ואדיח אחרים למעשה. בסוף־הפוסט יש אפשרות להוריד שלטים להדפסה בהכנה עצמית: גם את השלט המושתק וגם שלט שמוחה על סתימת־הפיות (בעברית ובאנגלית).
מה שחורה לי, מהצד של המוחים דווקא, זה העובדה שאף לא אחד מהם נשאר כדי לתמוך או לברר מה קרה ובמה אפשר לעזור אחרי שהתנפלו עלי השוטרים. הם פשוט הלכו להם לשייח' ג'ראח (או הביתה…). דווקא מאנשים עם תודעה פוליטית הייתי מצפה לסולידריות ולאחווה אנושית. כנראה שזה יותר מדי לצפות :-(
בכל יום שישי, 13:30 מרחבת־המשביר — צעדת־מחאה לשייח' ג'ראח; 15:00 בשייח' ג'ראח בצומת שלפני הבתים של אלו שגורשו מהם — הפגנה. ספציפית מחר לפי מה שהבנתי המשטרה סרבה לתת רשיון לצעדה (קרי: הם יעשו את המוות למי שינסה לצעוד).
אם מעניין אתכם לקרוא על המעמד החוקי של פעולות־מחאת תחת שלטון מדינת־ישראל, כדאי לקרוא מדריך־השדה 'הזכות להפגין' (נמצא גם במועדים לפורענות), מידע מאתר 'משנים', על רשיונות להפגנות באתר המשטרה, והערך 'הפגנה' בוויקיפדיה. שימו לב במיוחד למכבסת־המילים של המשטרה (אסיפה-תהלוכה-הפגנה-משמרת־מחאה), ולטענה השקרית שהם משמיעים שהתקהלות של שלושה אנשים ומעלה טעונה רשיון על־פי חוק (על־פי חוק מה שאסור להתקהלות כזו לגרום זה שיבואו אנשים אחרים להרביץ למפגינים, ואז כמובן האשם הוא על הקורבן, כרגיל — מה שהם קוראים לו 'הפרת־שלום'). המחאה בתוך שייח' ג'ראח היא בהגדרה של 'משמרת־מחאה': התקהלות (גם של מיליון איש) שאין בה נאום, הרצאה, דיון או תהלוכה, תחת כיפת־השמיים. לשון־החוק בעניין הזה היא לטובתנו: אל תתנו לחוסר־ידיעה לאפשר למשטרה לדכא מחאה בטענה שהיא 'לא חוקית'.
אני לא עורך־דין; אם יש לכם איזה ספק, קראו עוד ו/או פנו למישהו שבקיא.
(*) סיפור עצוב, אבל גם משעשע באיזשהו מובן. היה יום יפה, ואכלנו בחוץ, כשהנחנו אל השלט שהכנו על העגלה של אילאיל. פנו אלינו קבוצה של שלושה אנשים שניסו לקרוא את השלט אבל לא הסתדרו כל־כך עם העברית (לא ברור לי אם הם היו אנגלופונים או פרנקופונים). הם שאלו מה כתוב שם והיו מאוד נחמדים ומלאי חמלה כששאלו אם אנחנו אלה שגורשנו מהבתים שלנו או מישהו שאנחנו מכירים. באותה שניה שהם הבינו שהאנשים שגורשו הם native Palestinians, הפנים שלהם, הקול שלהם והדברים שלהם השתנו מהקצה אל הקצה, והם הלכו תוך כדי שהם קוראים 'תתעסקו עם עניינים של העם שלכם'. זה שהאנשים האלה הם כן חלק מהעם שלי לא השפיע עליהם כל־כך…
זה מדהים, ובאמת בלתי נתפש, איך אותם בני־אדם יכולים להיות כל־כך נחמדים ואכפתיים ברגע אחד ורגע אחד אחר־כך כל־כך לא. מבחינת מה שאני לוקח מהיום הזה, העניין הזה הרבה יותר משמעותי עבורי מהבריונות המשטרתית והשתקת־המחאה: את אלה אני מכיר ואני יודע לצפות להם ולא להיות מופתע מהם; את המעבר החד אצל האנשים בוויליג' גרין אני עדיין לא תופש.
יום שישי האחרון מנקודת־מבטו של נוי מורדקוביץ'
חופש הדיבור שלי נרמס בשייח ג'ארח
מאה אנשים הגיעו לשכונת שייח' ג'ארח ביום שישי (15.1.10): צעירים, וסטודנטים, ובורגנים, ומבוגרים, ואפילו קשישים. הפגנה הזאת היתה האחרונה מיני רבות שמתקיימות כל שבוע בשישי בצהריים, אך כמו בכמה הזדמנויות קודמות משטרת מחוז־ירושלים ביקשה לרמוס את המחאה ביחד עם זכויותיהם הבסיסיות של המשתתפים. התכנסנו כדי להביע את תמיכתנו במשפחות שפונו מבתיהם בצורה גסה תחת מעטה של חוק לא צודק, ועשינו זאת בצורה שלווה ומתורבתת. לא יותר מעשר דקות לאחר הגעתנו דרש קצין־המשטרה לפזר את משמרת־המחאה, וזאת למרות שלא הושמע שום נאום פוליטי, לא נזרק שום חפץ, לא נקראו קריאות אלימות, ואפילו לא הפעילו את תזמורת התופים הרגילה — בשייח ג'ארח עמדה משמרת מחאה שקטה לרבע שעה.
חמש דקות לאחר האזהרה התפרצו שוטרי יס"מ והחלו לעצור מפגינים שסומנו אישית ע"י הקצין האחראי. כל מפגין נלקח ע"י ארבעה שוטרים, בכוח ובגרירה. כשנסוגו השוטרים אל מעבר לכביש התכנסנו שוב וראשי המאבק החליטו לפצל את הכוחות המעטים שנשארו — יובל יוביל חלק כדי לתמוך בעצורים מול בית־המעצר ודני את הנשארים — לא ניכנע לאלימות־המשטרה. אך לא עברו דקותיים והשוטרים לקחו את שניהם לניידת. הם גם לא פגעו באיש; למעשה יובל כבר עזב לכיוון מגרש הרוסים וקצין־המשטרה בכבודו ובעצמו רץ אחריו לקצה הרחוב, הרחק מזירת ההפגנה, כמו במסע־רדיפה אישי. כשנגמרו המפגינים המסומנים, החליט הקצין לעצור עוד כמה באופן שרירותי.
בבית־המעצר ההתעמרות בנו המשיכה, נכבלנו באזיקים כמו פושעים פשוטים וטורטרנו במשך יותר מ־12 שעות בתהליכי מיון וקליטה, חקירות וחיפושים חודרניים. בחרתי לשבות רעב לנוכח העוולה שנעשתה לנו, בחירה זאת נתנה לי כוח רב לשאת את התסכול שהצטבר לאורך השהות במעצר, ושימשה מקור־גאווה, גם בשעות האחרונות, כשגופי כבר מיען לתפקד ללא מזון או משקה. את חדרינו המעופשים ומיטותינו קיבלנו רק אחרי השעה חמש בבוקר, ושנתנו נקטעה פעם אחרי פעם בגלל דרישות בירוקרטיות שונות של הסוהרים.
בצאת השבת מיהרו להעביר אותנו לבית־המשפט, אך שם זכינו לבלות עוד שמונה שעות לפחות בחדרון המעצר המיניאטורי. שנים־עשר חברים היינו שם, אוסף אקלקטי של זרים שנכלאו לסיטואציה מחשלת בעל כורחם, והפכו לאחים ושותפים לעת צרה. סבלנותם ואומץ ליבם של רעי היוו דוגמא לעמידה מול שרירות־לב ועריצות. למרות הקשיים המרובים, בשלב זה כבר לא יכלו להכניע את רוחנו — מבחוץ נשמעו קולות המפגינים שבאו להזדהות איתנו — הלמות תופים וקריאות לטובת חופש־הדיבור וכנגד הכיבוש הדהדו בין כותלי בית־המשפט והזכירו לכל מן דבעי שיש עוד אנשים שלא יתנו לדיכוי ולכליאת אנשים תמימים להתרחש בבירת־המדינה ללא זעקה הולמת. לבסוף שוחררנו אחרי 36 שעות של שלילת חירותינו הבסיסיות ללא כתב אישום או הגבלות, ומבלי שהומצאה אף ראיה אחת לתמוך בטענות המשטרה.
אהבת־המולדת אינה מחייבת העלמת־עין ממגרעותיה. אני מאמין שללא קשר לדעותינו הפוליטיות עלינו לזכור שמה שניתן לעשות לאדם אחד שמביע את דעתו, ניתן לעשות לאחר, ומשטרה שמגרשת ערבי מביתו בשמאלהּ, מגרשת מתנחל בימינהּ. המקרה שלנו אינו הראשון או היחיד; משטרת מחוז־ירושלים מנסה בעזרת כוח ברוטלי ושרירות־לב למחוץ מחאה עממית ואת חוק יסוד חופש־הביטוי. המחאה בשייח' ג'ארח, התהלוכה שיוצאת כל יום שישי ב־13:30 מרחבת־המשביר, התחילה כנגד עוול גדול שנעשה למשפחה קטנה, אך היא כבר הפכה למצעד למען הדמוקרטיה וזכותנו היסודית להביע את דעתנו.
שלטים להכנה עצמית
כמובטח, הנה השלטים להכנה עצמית. כדאי להדפיס על A3 (או להדפיס על A4 ולהגדיל במכונת־צילום שיכולה להדפיס על A3). שני העמודים הראשונים הם שני הצדדים של שלט אחד בנוגע להשתקה; שני העמודים האמצעיים נוגעים לטיהור האתני בשייח' ג'ראח; ושני העמודים האחרונים הם כמו השניים הראשונים, רק באנגלית. העמוד השני מושך אש מצד המשטרה, כך שאם אתם לא רוצים להיות מועמדים למעצר ושאר דרכי־התעללות, יכול להיות שכדאי להחליף אותו בגרסה האנגלית…
הפאה הצדדית של קרטונים גדולים של סופר הם פחות או יותר בגודל A3, כך שאפשר להשתמש בהם כבסיס נוקשה (ולהכין מחלק אחר בקרטון ידית).
קרדיט לאייקון של הפוסט: תמר הירדני
