אני כותב את הפוסט הזה אחרי הגעה הביתה, הורדה של כל הבגדים, שתיה של ליטר נוסף של מים עם 28 קוביות קרח (4 שורות × 7 טורים במתקן שבפריזר), אכילה של פירות ושל קרקרים, מקלחת, ישיבה. חם. חם לרכב בקיץ, ובמיוחד חם לעמוד שעות בספר־המדבר של דרום הר חברון.
הייתי היום בהפגנה בסוסיא. היו המון אנשים (יותר מ־400 ופחות מ־800 להערכתי; לפי מוריאל רותמן, אחד המארגנים של ההסעות, יצאו שישה אוטובוסים, וסה״כ בהפגנה היו 600-700 אנשים), והיתה הפגנה מאוד חשובה, טובה, משותפת (joint struggle), בלתי־אלימה לחלוטין ובלתי־ריכוזית; אם האנשים בסוסיא ימשיכו לגור באהלים שלהם ובצריפים ובמבנים ובמערות שלהם בחום של ספר־המדבר בלי מים וחשמל או שיהיו ללא קורת־גג בחום של ספר־המדבר בלי מים וחשמל, זאת כבר שאלה אחרת (חגי מטר כותב שבשנים 2001-2 סדרת מחאות דומה הקפיאה את הגירוש מהאיזור אז, ואפילו גרמה שתאופשר שיבה חלקית של כמה מאלה שגורשו, אז יש תקווה… ☺).
עכשיו, תעשו הפסקה ותקראו את שלושת הלינקים הבאים ואז תחזרו לכאן. אני מתכוון לזה; אל תמשיכו לקרוא כאן עד שתקראו שלושת אלה.
- אלה תולדות הגירוש מאת דולב רהט באתר העוֹקץ.
- לנסר את נאסר (אין לי מושג מי נתן לטקסט את הכותרת הדבילית) מאת נאצר נואג׳עה, שראיתם אותו בקטע הוידאו מהלינק הקודם, באתר ynet. (תרגום לאנגלית מאת ליבי לנקינסקי: Palestinian from Area C on a life in constant need of rebuilding באתר +972 Magazine)
- בין סדום לסוסיא. על כיבוש ואפליה מאת ישי רוזן-צבי באתר ynet.
מאוד מומלץ גם לקרוא את 10 Reflections and Vignettes from the Demo in Susya מאת מוריאל רותמן. הייתי כולל את זה ברשימת הקריאה, אבל זה נראה לי לא לעניין להכניס לשם משהו שהוא לא בעברית (אחרי הכל, זאת קריאת חובה בבלוג בעברית)…
בנוסף, כדאי לקרוא גם את:
- להכיר את הפנים של ילדי סוסיא בדרום הר חברון ולעצור את ההרס באתר שומרי־משפט — רבנים למען זכויות־אדם.
- South Hebron Hills: A military regime for none or for all מאת יריב מוהר באתר +972 Magazine.
- Press Release: Critical high court case on Wednesday exposes the flip side of Uplana controversy באתר שומרי־משפט — רבנים למען זכויות־אדם.
- Call to action: Protest the demolition of entire Palestinian village מאת מירב זוננשטיין באתר +972 Magazine.
- Why Susya is “Illegal” מאת מוריאל רותמן.
- Susya מאת טלי יאנר־קלאוזנר.
- סופקן וורד מאת מוריאל רותמן. לא מסכים, אבל עדיין ספוקן וורד זה מגניב לאללה…
- המנהל האזרחי מאיים להרוס חלק ניכר מהכפר ח׳רבת סוסיא באתר בְּצֶ֥לֶם.
- בימ״ש לסימטריה מאת עמירה הס באתר הארץ.
- וכתמיד, כדאי לקרוא את חגי מטר: עוצרים את הרס האוהלים.
אז נתחיל את הסיפור.
בערב שלפני ההפגנה קראתי את הטקסט של הלינק הראשון. הלב נחמץ.
קמתי מאוחר מדי, שוב, והכנתי שלט כזה:
בצד האחד:
|
One Earth, no borders. Stop segregation Stop deportations |
Unua Mondo, sen bordoj. Ĉesu Apartismon Ĉesu deportojn |
(את התרגום עשיתי בבוקר בחמש דקות; אחרי זה הבנתי שכנראה ĉesi הוא לא הפועל הנכון כאן. אני מניח שכל דוברי האספרנטו בהפגנה פשוט היו מנומסים מכדי להעיר לי…)
ובצד השני:
|
Libereco kaj Egaleco por ĉio |
Freedom and Equality for all |
יצאתי מהבית ממש באיחור, שוב. רכיבה סופר מהירה וגיליתי, שוב, ששמאלנים הם עם אחרן ושלא היה צריך למהר כל־כך.
נסיעה. שיחת־מוטיבציה באוטובוס על־פי אבות דרבי נתן:
בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר, אמר: מי חקק אבן זו? אמרו לו: המים שתדיר נופלים עליה בכל יום. אמרו לו: עקיבא, אי אתה קורא "אבנים שחקו מים"?! מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פיסל את הקשה, דברי תורה, שקשה כברזל, על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי, שהוא בשר ודם! מיד חזר ללמוד תורה.
נמשל: הכיבוש הוא אבן; אם מכים אותו באבן יוצאים ניצוצות אבל אין שינוי של ממש, אבל אם נהיה מים — מתמידים, שקטים, רכים — נוכל לו.
הגענו לסוסיא בלי עיכובים. כנראה שחיכו לנו, האוטובוס האחרון, כי מיד כשהגענו התחילה ההפגנה, כך שיצא לי להעיף רק מבט חטוף על התנאים האיומים שבהם הם נאלצים לחיות אחרי שפונו כמה פעמים (אתם אמורים לדעת את זה אם קראתם את הקישורים…). תמונה להמחשה, שצולמה על־ידי אן פק מקולקטיב ActiveStills:
ההפגנה יצאה מיד, אבל לפני זה עוד הספקתי לראות כלב מסכן, עם פרווה כזאת שנראית רע, קשור ברצועה קצרצרה לעמוד. כזכור, חם, ולכן ניגשתי כדי לראות אם יש לו מים לשתות. לא היו לו, אז התקרבתי כדי לתת לו מהמים שלי. חשיפת־שיניים אימתנית ונביחות מפחידות. מיד אחר־כך, המקבילה האנושית של חשיפת־שיניים ונביחות מצד אחת המארגנות של ההסעות, שהבהירה לי שזה לא המקום שלי להתערב בעניינים של אנשי סוסיא. תודה, באמת, על היוהרה הפטרונית כלפי הילידים. תודה, באמת, על „מאבק בדיכוי” תוך דיכוי האחר שנמצא בתחתית סולם ההיררכיות (התחתית באמת, עוד מתחת לאנשי סוסיא…), שלדעתך כנראה אפילו לא זכאי לזכויות בסיסיות כמו שתיה זמינה (שלא לדבר, חו״ח, על חופש תנועה, פחחח.).
כאמור, לא באים להשתתף בהפגנה למען הזולת בגלל שהם מלאכים — הם לא — אלא בגלל שהם נמצאים במצב של דיכוי. זה שאנשים יכולים להיות נורא „סולידריים” עם קבוצה אחת, תוך כדי אידיאליזציה שלה עד־כדי עוורון, זה גם ידוע.
אז אנחנו התחלנו ללכת, והכלב כנראה נשאר שם קשור ברצועה קצרצרה בשמש הקופחת, בלי מים. הלב נחמץ, שוב.
ההפגנה היתה באווירה מאוד נעימה. המון אנשים, מקרוב ומרחוק, שבאו למען מטרה נורא פשוטה: שלאנשים שכמעט אין להם כלום, שסובלים מרדיפה והתנכלויות, תשאר קורת־גג, גם אם היא יוטה או יריעת־פלסטיק, מעל הראש. רוצים צדק חברתי? הנה.
הטקס התנהל כרגיל, אם כי במתכונת מצומצמת „יחסית”: אנשים לבושים בבגדים בצבע ירוק כהה זרקו רימוני־הלם על אנשים שלבושים בכל מני צבעים (כולל אחד שאחד מהם זרק הישר לתוך קבוצה של אנשים); הם גם זרקו (וירו?) רימונים של גז מדמיע; גם בואש היה, אבל רק כדי להפחיד. לפי מה שהבנתי אחר־כך, נראה שכשהאנשים בבגדים בצבע ירוק כהה התחילו להיות אלימים ולהכאיב ולהפחיד אנשים בבגדים בכל מני צבעים באו אנשים בבגדים בצבע כחול כהה וריסנו אותם, שזה ממש מוזר. בכל מקרה, אדם אחד, פציפיסט, סרבן, נפגע מרימון (canister זה רימון או הדברים הגליליים האלה? לאמשנה) גז מדמיע בראש שלו, ואדם אחד, בן המקום, ניסו לעצור, אבל באקט הירואי (במובן הלא־מאצ׳ואיסטי של המילה) וסולידרי באמת, מהסוג שעושה התרוממות־רוח, באו כמה אנשים ויצרו כדור אנושי ומנעו את המעצר שלו (וידאו). תמונות להמחשה:
וזה בכלל משהו שצריך לשים לב אליו, השיח הזה של „לא השתמשו בסוף בבואש” ו„לא ירו מלאנתלפים גז מדמיע” שהיה בהפגנה ואחריה (אופליין ואונליין). זה עניין של סף ושל התרגלות, ואתם יודעים מה, זה לא צריך להיות ככה. זה נורא בכלל שמכאיבים ומפחידים ומסכנים (ובהרבה מקרים גם פוצעים, ובחלק מהמקרים גם רוצחים) אנשים כשהם מתאספים ומדברים וקוראים קריאות חרוזות ביחד ומניפים שלטים ודגלים. זה לא אמור להיות ככה, זה לא משהו להתרגל אליו.
אני, בכל מקרה, מצאתי את עצמי בתוך עננת גז מדמיע, הרבה יותר כואבת מאלו שחוויתי בעבר. בכלל לא שמתי לב שהרימון נזרק; פתאום ראיתי את העשן הזה והרגשתי צריבה איומה בעיניים, בפה, באף ובאופן כללי בפנים. כואב. מאוד. ר׳ גם הפוסט לא יורים, לא דומעים. תזכורת עצמית: אף פעם לא לשכוח לקחת בצל להפגנות.
אסוציאציה: „כְּשֶׁדֻּבּוֹן / בָּלַע סַבּוֹן, / טַעַם חָרִיף / מִלֵּא אֶת פִּיו; // מְעַט נִבְהַל / וְהִתְבַּלְבֵּל, / מְעַט יָרַק / וְהִשְׁתַּעֵל. // אַךְ בְּעוֹד רֶגַע / הַכֹּל עָבַר, / וְהוּא אָמַר: / ‚אַךְ, אֵין דָּבָר; / עַל יְדֵי כָּךְ / אֶהְיֶה רָחוּץ / גַּם מִבִּפְנִים, / גַּם מִבַּחוּץ’ (זה מה שקורה כשעיקר הספרות שאני קורא זה ספרי־ילדים…)
אַךְ בְּעוֹד רֶגַע, כאמור, הַכֹּל עָבַר. חזרתי להפגנה עצמה, אחרי שהעיניים שלי החלימו. מהנקודה הזאת רוב מה שעשיתי היה לדבר עם קהל שבוי: חיילים ושוטרים. כבר כתבתי בעבר על החשיבות של לדבר עם כל אדם. רוב החיילים והשוטרים שהיו שם הושמו הרי שם ככלי־משחק, מנוצלים ככח בריונים. אז דיברתי עם הקהל השבוי שלי
על ההיסטוריה של המקום (מהמעט שאני יודע),
על זכויות אדם (בפרט, הזכות לקורת־גג ולתנאי מחיה בסיסיים והזכות להתאגד ולהביע דעה),
על שוויון וחירות לכל,
על אחריות אישית מוסרית,
על היכולת לסרב,
על אנשים טובים שיעזרו להם לצאת מהאלימות (פרופיל חדש ויש גבול),
על ההשתחררות שלי מהצבא (דיברתי עם כמה קבוצות של חיילים, ובאופן מעניין כולם הגיבו על זה באופן כלשהו, גם אלה שנשארו עם פנים חתומות כל שאר הנאום שלי; אולי זה זה שזה מקום שבו הם יכלו להזדהות, שגם אני הייתי „כמוהם”, באותו ארגון?),
על זה ששולחים אותם לכאן כדי לעשות את העבודה שחורה לבעלי־אינטרסים, כמו כלי־משחק,
על זה שהם לא חייבים לעשות דברים נפשעים ודברים שיצלקו להם את הנפש,
על זה שגם אם הם לא מסכימים עם מישהו זאת לא סיבה להכאיב ולהפחיד ולפצוע ולהרוג את מי שמביע דעה,
על הגזענות כלפי תושבי סוסיא ואנשים ממוצא פלסטיני בכלל ועל הגזענות כלפיהם בזה שהמיון הצה״לי הוא גזעני ומפלה ושולח דווקא אותם לתפקידים האלה,
על העניין הכלכלי והמעמדי (שחבור ביחד עם הגזעני) שיש כאן,
על זה שאני חושב שהם בני־אדם שלמים עם מצפון, גם אם בדרך־כלל מתייחסים למג״בניקים כאל טרולים אטומים, ושאני חושב שיש טעם בזה שאני עומד ומדבר, בתקווה שגם אם הם לא מסכימים איתי לפחות הם מבינים יותר טוב דברים מסויימים וכן משהו משתנה או ישתנה מתישהו,
על זה שאחרי הכל, בסופו של היום, זאת באמת המדינה שבה הם רוצים לחיות? מדינה שמדכאת מחאה בלתי־אלימה באמצעים אלימים ושממררת את החיים לאנשים שחיים בתנאים נורא קשים (שמש קופחת בלי מים וחשמל ועם אוהלים ומערות ומבנים ארעיים במצב רע מאוד מעל הראש — כשמאות מטרים משם אנשים אחרים חיים עם מים זורמים וחשמל זמין ובתים (ומזגן…) — כבר אמרתי?), גוזלת אותם ומגרשת אותם בגלל מוצאם? בזה הם רוצים לקחת חלק?
אז זה מה שבעיקר עשיתי: טחנתי וטחנתי וטחנתי. באיזשהו שלב אחד החיילים שאל אותי, כשהוא חושב שהוא נורא מצחיק, אם אני רואה כאן נפט, כי למה אני קודח. הסברתי לו שנפט אני לא רואה, אבל מוחות כן, ואני קודח דרך הקסדות אל המוח כי אני חושב שיש ערך לדברים שאני אומר, שהם משמעותיים, ושאני מספיק מעריך אותו ואת האחרים כבני־אדם שכן מסוגלים להקשיב ולקחת אחריות כדי שאטרח ואדבר. היו כאלה שלגלגו כמנגנון הגנה, היו כאלה שממש נראו סובלים ובטראומה מזה שהם שם ומכל הסיטואציה (אלה שנראו צעירים יותר בעיקר) והיו כאלה שממש הקשיבו. אני לא יודע בפועל כמה ומתי הדברים שאמרתי משפיעים וישפיעו; אני מקווה שכן, במיוחד אם האנשים האלה הם אותם אנשים שישלחו חו״ח להרוס את סוסיא, לגרש את התושבים ולגזול את כבשת־הרש.
משהו על מגדר ואלימות. כאמור, הביאו בואש, שהוא אחד הדברים עם סימבוליזם הפאלי היותר מובהקים (ברור לי שאם היו כותבים על הבואש במצרית, הוא היה מקבל קלאסיפייר D53: 
). תוך כדי שאני מנסה להשאר קרוב יחסית לחיילים ולאוטו של הבואש, כדי שלא להפגע מהמים המסריחים, אחד השוטרים ניגש אלי ואמר לי שכדאי לי להתרחק, ושהוא אומר את זה לטובתי, כדי להגן עלי (כך במקור…). אני מודה לו על ההתחשבות, ושואל „להגן מפני מה?”. „שלא יעצרו אותך” התשובה. „רגע, בעצם מה שאתה אומר לי זה שאתה מנסה ‚להגן עלי’ מפני זה שאתה והחברים שלך תקחו אותי באלימות? זה בעצם מה שאתה אומר? כי זה קצת נשמע כמו שיח של בעל מכה, ‚תראי מה את גורמת לי לעשות’ וכאלה”. הלך. חבל, חמד של בחור.
אחד הדברים הנחמדים בהפגנות זה שפוגשים אנשים מעניינים ונחמדים. אחד האנשים האלה היתה מישהי שגם כן דיברה עם החיילים והשוטרים. דיברנו ב־ ואחרי ההפגנה, ואחרי ההפגנה היא אמרה משהו שמאוד שימח אותי, שאני מדבר גם בסיטואציה מרתיחה כמו זאת באופן שליו ורגוע (בניגוד אליה…). וזה משמח אותי במיוחד כי זה משהו שאני מנסה לעבוד עליו, לא תמיד בהצלחה. לפעמים חוסר צדק, בריונות, גסות רוח, (הטרו־ציס־)סקסיזם ושאר רעות חולות, כשאני נפגש בהן מולי, מוציאות אותי משלוותי, וגורמות לי לדבר חזרה באופן שאפשר להגדיר כ… לא רגוע ושליו… זה גם לא אפקטיבי (זה אוטם את האינטרלוקוטור ולא מאפשר בכלל לפתח רעיון שהוא מורכב יותר ממה שאפשר לתמצת בקריאה צעקתית), גם לא מכבד את מה שאני רוצה להגיד (שנאמר, באופן שאולי הוא נדוש אבל נכון, „דברי חכמים בנחת נשמעים”), גם עושה לי רע וגם (וזה אולי הכי חשוב) עושה רע לסובבים אותי, וכשהסובבים אותי הם אנשים שיקרים לי אז בכלל. אני שמח ממה שהיא אמרה לי כי זה פידבק טוב; לדבר תמיד בנחת, גם כשרותחים, ולתת לרתיחה למצוא את הדרך אל תוכן הדברים שיהיו קשים וברורים ולא אל הצורה (שגורמת, כאמור, לאי־שיח והשלכות בלתי־רצויות). לא שאני כזה סטואי או בודהיסט או משהו, אבל זה דבר שהוא בהחלט רצוי לי.
בדרך לאוטובוס, כשההפגנה נגמרה אספתי מיליארד בקבוקי מים שאנשים זרקו, והשקתי בהם את הצמחיה הצמאה (כי, נו, צמחים לא נושכים) ואחרי זה בירושלים זרקתי אותם למחזור.
את המסקנה מהחוויה האישית שלי מההפגנה אפשר לסכם ב־6 מילים: לדבר עם כל אחד, לדבר בשקט.
לסיום, אי אפשר בלי להזכיר את צבא הליצנים המורדים המתקומם החשאי, שהיווה את הנקודה השפויה ביותר ביחס לחיילים, שמשום מה החזיקו כל מני מכשירים שמיועדים לפגוע בגוף של אנשים אחרים (באמת מוזר, לא?) ועשו כל מני דברים שחיילים אחרים צעקו עליהם לעשות ובכלל עמדו בצורה שנראתה מאוד לא כיפית. הנה תמונה אמיתית לגמרי מההפגנה היום (אתם רואים, שווה לבוא להפגנות! שווה גם ללחוץ על התמונה, להגדלה):
קצת מולטימדיה:
- הסרט הקצר „סוסיא” מספר על מחמד ונאצר נואג׳עה, שקונים כרטיסים לבקר בבית שלהם, במערה שבה נולד נאצר, ומה קרה אז:
- סרטון שאופירה צילמה בהפגנה:
- סרטון נוסף:
- מהמרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית: תמונות וסרטון.
- הנה כל התמונות מפליקר, מסודרות לפי זמן (תוכלו להגביל את טווח הזמן בהגדרות החיפוש המתקדמות). אלו תמונות עם „סוסיא” בשם או בתיאור; תמונות חדשות יותר יופיעו כשיועלו. אותו הדבר רק ביוטיוב, שם באופן מצער אין מנגנון לתחימת זמן, כנראה.
- תמונות מ־ActiveStills:
נצחון הרוח…
תמונות מוגדלות של צווי־ההריסה
צחוקים ודאחקות
איזו תמונה!
מגאפון
ועוד אחד
כתבתי בעבר על שני העולמות. הנה (קטע מ)וידאו בשם The Taste of Freedom שנוגע, בין השאר, גם בזה.
וכדי להשאר בטעם טוב, ולאור זה שהמסע התחיל ונגמר ברכיבה על אופניים, אתם מוזמנים גם לראות סרטון מפוסט חדש באתר המופלא הכל שקרים: אופניים הופכים את החיים ליפים יותר.
תקראו על סוסיא; בואו להפגין (כדי להרשם לרשימת־התפוצה אפשר לשלוח מייל לכתובת friends-of-susya+subscribe@googlegroups.com); תדברו.
קרדיט לאייקון של הפוסט: ActiveStills