נזכור גם (ובמיוחד) את מי שרוצים שנשכח.
נזכור שטקסי 'יום הזכרון' הם טקסים דתיים לכל דבר ועניין של דת המיליטריזם, גם אם הם עטופים במעטה מומתק כאילו־אנושי של 'לזכר הנופלים'.
נזכור שלא המחשבה שאפשר לשנות היא נאיבית, אלא המחשבה המשתקת, הפסיבית־מרצון, של 'אי אפשר לשנות' היא היא הילדותית.
נזכור שהתאבדות היא סיבת המוות מספר 1 בצבא הישראלי.
נזכור את הכח של מילים ומונחים ואת ההכרח לחשוב כל הזמן על מה שעומד מאחוריהם ומאחורי 'המובן מאליו' (קרי: ההבניה החברתית השלטת) שמקיף אותנו ואת ההכרח להטיל בספק כל דבר.
נזכור שלאף אחד אין מונופול על האיבה ועל להיות קורבן של פעולות־איבה.
נזכור תמיד להציב שאלות על על מי מותר להתאבל ועל מי אסור ומה המשמעות של זה ומי מרוויח מזה באופן ציני (טקסט של סהר, טקסט של ליהי, טקסט של יודית).
נזכור שהפה והעט והמצלמה והלב חזקים יותר מכל רובה ובולדוזר וחומה.
נזכור שאפשר להגיד 'לא!', שאפשר לא להצטרף לשפיכות־הדמים ולעוול. ושצריך.
נזכור שלמי שרצה הגורל והם בעלי פרווילגיה, בעלי זכויות־יתר, יש חובה מוסרית לפעול למען ביטול זכויות־היתר האלה ולמען מי שמעוטי או משוללי־זכויות, לא מתוך עליונות, אלא מתוך סולידריות ו(חתירה ל־)שוויון דווקא: יהיו אלה בעלי־חיים מזן הומו ספיינס ספיינס מול כל שאר בעלי־החיים, יהיו גברים־סיסג׳נדרים־סטרייטים־לא־אינטרסקס מול כל צורה אחרת של מיןיות, יהיו אלה אנשי־הבסדר מול מי שמעזים לסטות מ'דרך הישר', והרשימה עוד ארוכה.
נזכור שלמי שמגדל ילדים (או עושה כל דבר אחר ששואב מלא זמן) מותר לא להספיק לכתוב פוסט בזמן, ולפרסם אותו באיחור של יום.
אסף קינצר, אושיית Web 2.0 אנטי־סמכותנית (פייסבוק, יוטיוב, טוויטר, פליקר, בלוגספוט), פרסם בפייסבוק שלו סדרה של קישורים לסרטונים ביוטיוב. אני מעתיק אותה לכאן. כן, אני יודע שהיא חלקית מאוד מאוד ומוטה לתחומים מסויימים ושחסרים מל־א דברים; כן, להשלים אותה זה עבודה בלתי נגמרת שאני לא מתכוון לעשות ושאחרים עושים הרבה יותר טוב ממני.
נזכור, את חיילי צה״ל שוברים ידיים ורגליים (ברוח דרכו ודבריו של יצחק רבין) ומענים אותם בעינויים קשים:
נזכור, את חיילי צה״ל יורים בלימור גולדשטיין בראש מטווח קצר ומתעלמים ממנו כשהוא שוכב מדמם על אדמת בלעין:
נזכור, את חיילי צה״ל יורים בטריסטן אנדרסון בראש מטווח קצר על אדמת נעלין. טריסטן נפצע אנושות:
נזכור, את חיילי צה״ל רוצחים את באסם אבו-רחמה על אדמת בלעין. אפריל 2009:
נזכור, את חיילי צה״ל מכים פלסטינים וצולפים במפגינים בלתי חמושים על מנת לגרום לנזק גופני בלתי הפיך, בכפר אימתין:
נזכור, את חיילי צה״ל טובחים קולקטיבית תינוקות, ילדות וילדים, נערות ונערים וגברים ונשים בעזה 2009:
נזכור, את ילדות וילדי האסירות והאסירים הפלסטינים הכלואים במחנות הריכוז אותם מתפעלים חיילי צה״ל יחד עם חיילי מג״ב וחיילי המשטר-ה:
נזכור, את ה"מחוות" ההומניטריות של חיילי צה״ל:
זאת היתה הסדרה שאסף פרסם.
הנה תוספת שלי לווידאו מיוטיוב:
צ׳רלי 'תעשה לי ילד ומגפון!' וויץ׳ על Help for Heroes ועוד דברים:
באופן כללי הדברים שצ׳רלי ומשטרת האהבה עושים זה מוצלח ביותר: מעורר מחשבה ועשוי מצויין ושנון להפליא —
כנסו כנסו. אתם יודעים שאתם רוצים.
קרדיט לאייקון של הפוסט: אסתר ענבר.
