⚠ שימו לב!

הדף שאתם קוראים לקוּח מארכיון האתר „מילים דיגיטליות”.
לאתר במתכונתו החדשה לחצו כאן.

רשומות אחרונות
20 במאילא לשוויון בקטל
עיון בארכיון הרשומות
קריאת רשומה אקראית

Articles tagged with סירוב

לא לשוויון בקטל
‎2013·05·20‏



קרדיט: אורן זיו הסוּפּר־מוכשר מאקטיבסטילז בטקסט מלווה שגוי…


לפני הקריאה המערכת ממליצה לקרוא את הפוסט הזה של אלמה ביבלש, גם בגלל שהוא מעניין וכתוב נהדר והמערכת מסכימה עם מה שכתוב שם, וגם בגלל שהוא יכול להכין קצת את המחשבה לפוסט כאן (המקרים ממש לא זהים, אבל יש קווי־דמיון מבחינת אופן ההתנהלות).
עכשיו, אלמה פרסמה בפייסבוק, ומה שקורה בפייסבוק נשאר בפייסבוק (אם תלחצו על הקישור למעלה בלי להיות מחוברים, תגלו שאתם צריכים להתחבר בשביל לקרוא). לכן התוכן מועתק לכאן כנספח בסוף העמוד, בהסכמה, כדי שכולם יוכלו לקרוא.

ביום חמישי האחרון הייתי בהפגנת סולידריות לצד ההפגנה החרדית הגדולה נגד הכללת כפיית הגיוס גם על חרדים. מה, איך, למה, מה, מה? מתגובות ששמעתי, אני חושש שזה טעון אפולוגטיקה והסבר; אז הנה, מנקודת־מבט של גוף ראשון…

  • בגלל שאני חושב שהכלי הזה של „הפרד ומשול” הוא אחד הכלים החזקים של המשטר לשליטה בנתינים. כאנרכיסט וכאדם שבכנות מאמין שחברה טובה יותר אפשרית רק בסדיקת ושבירת חומות של שנאה ואי־שיח שמאחוריהן האחר נראה חסר־פנים ומאיים, אני חושב שלעשות את מה שלא „אמורים” לעשות ולקפוץ מעבר לחומה ולדבר עם האנשים שבצד השני הוא מעשה ראוי.
  • בגלל שאני בעד סרבנות גיוס, סירוב לקחת חלק בארגון הצבאי הרצחני שאחראי למותם ולסבלם ולרמיסת זכויותיהם של כל־כך הרבה יותר מדי אנשים (לא יודעים? לא מודעים? תוכלו לקרוא כאן וכאן, לדוגמה). אני בעד סרבניותים מצפון פמיניסטיםות מגניבות וגם סרבנים שאוהבים גבולות; אז למה בעצם לא סרבנים חרדים, גם אם ברור שהסיבות שלהם לסירוב שונות באופן עמוק משלי?
  • בגלל שאני חושב שנפילה למשחקים רגילים שבהם לכל אחד יש תפקיד ברור, יש לה פוטנציאל מקבע שיכול להזיק. כשהתסריט כתוב וידוע מראש, כשלכל אחד מהמשתתפים בהצגה ולקהל ברור „מי נגד מי”, איך בדיוק הולכת להתנהל ההצגה ומה יקרה בסוף, זה לא לממש את כל מה שההצגה יכולה לעשות. זה היה יפה ומעניין לראות פרצופים מסתכלים, חושבים, מנסים לקטלג, ואז לראות את האסימון נופל. זה שובר את תבניות המחשבה המקובעות, והרי לשנות אותן זה מה שאקטיביסטים הכי רוצים, כי הן אלה שמשמרות את המצב הקיים.

    מקרה מעניין היה עם אדם מבוגר, חרדי, שעמד מול ההפגנה שלנו וצעק, במנטרה ועם תנועות ידיים, „לא נכון! לא נכון!” איזה חצי דקה ברצף. אחרי זה ראיתי אנשים מההפגנה מדברים איתו, ואז הוא פנה אלינו במבטא אשכנזי כבד והתנצל על חוסר־ההבנה…

  • בגלל שחרדים לא נולדים חרדים. אוקיי, הן והם מחוברתים באופן קסנופובי, מיזוגני, להטב״קופובי, מסוגר, אנטי־רציונלי, סמכותני, מגביל, עדרי וכו׳, אבל:
    1. למרות שזה מאוד נוח וקל לחשוב ככה, אלה לא תכונות יחודיות לחברה החרדית, ממש לא.
    2. זה לא „אשמתם”, במובן זה שלאנשים מבחוץ מאוד קל לשחק את תפקיד ה„נאורים”, אבל אדם שנולד, גדל וחי בחברה כזאת, עם הלחצים וההבניות האלה, לא פלא שיפנים את מה שהוא לומד מסביב בחייו. אני לא רוצה להשתמש ברטוריקה הפטרנליסטית של „תינוקות שנשבו”, אבל אני מנסה לחשוב מה היה קורה אם כל מני אבירי זכויות־אדם־וחיות־אחרות פמיניסטים פלורליסטים רציונליסטים חופשיים וכו׳ שאני מכיר היה קורה המקרה והם היו נולדים בלב הגטו החרדי; אני בספק אם הם היו יוצאים שונים כל־כך מכל מי שסובב אותם.
    3. לצאת מהחברה החרדית זה לא פשוט: אי־ידע (מניעה אקטיבית של השכלה) משאיר אנשים בבורות הדתית, הן מבחינת התלות בהסברי ממבו־ג׳מבו כדי להבין את העולם והן מבחינת פער בהשתלבות בחברה הכללית, ובכלל יציאה מהחברה הזאת אומרת להיות לבד בעולם פתאום, בלי הסביבה שיש־בה־תמיכה־למרות־כל־הבעייתיות שמפנה פתאום גב לגמרי, וזה עוד כשמתעלמים מהפגיעה הפוטנציאלית של החברה הזאת בקרובים אליך שמסנדלת אותך בפנים (ר׳ את הפרק „אנוסים” בתוכנית „פנים אמיתיות” של אמנון לוי על המערכת הכובלת הזאת). לצערי ארגונים כמו ה.ל.ל נגועים בפרו־מיליטריזם („כור־היתוך” וכו׳), שזה ממש ממש חבל.

    מה שאני רוצה להגיד בעצם זה שזה שמישהו נולד לחברה החרדית, עבר את שטיפת־המוח והוא כבול בכבליה, זה לא מצדיק דמוניזציה שלו (המערכת ממליצה לקרוא גם את הפוסט שבקישור).

  • בגלל שאני חושב שאם הרי המוסד הרבני שם מפחד פחד־מוות מהגיוס הכפוי בגלל זה שמפגש משמעותי עם חילונים יפרק ויפורר את החברה החרדית, מבחינת זה שאנשים יעזבו אותה, אז בטח שלהשתתף בנקודת־מגע כזאת באופן שהוא וולונטרי ובתמיכה ולא בכפיה ובנגד, גם אם זה לשיחה של כמה דקות זה שווה את זה. זה לתת פנים ספציפיות, אישיות, לדמון הזה שנקרא „חילוני”, לא רק כנהג האוטובוס או כמוכר בחנות, אלא כמישהו בשיחה על דברים משמעותיים (ו־vice versa). אני לא יודע (במובן המילולי של לא לדעת) כמה הזדמנויות כאלה יש להרבה חרדים. אפשר לראות בזה איזה סוס טרויאני… (להגנתי אגיד שזה במוצהר ובמתכוון, ולא בהחבא). ברגע שמדברים פנים אל פנים, רואים שהסטריאוטיפים לא תמיד תופסים וכדאי לחשוב למי יש אינטרסים לשמר את הסטריאוטיפים, איך ולמה? (זה תקף כמובן לשני הצדדים בשיח, גם „לנו” וגם „להם”).
  • בגלל שבאתי בלי להסתיר חלקים ממני וזה נראה לי חשוב, ספציפית בהקשר של מגדר ומיניות. בחיים שלי לא „יצאתי מהארון” הבי/פאנסקסואלי והג׳נדרקווירי כל־כך הרבה פעמים בכל־כך מעט זמן ובטח שלא ציפיתי להתקל בעניין ולא בגידופים ותוקפנות. זוכרים את התמונה בתחילת הפוסט? כתוב שם באמצע „אתאיסט פציפיסט פמיניסט ג׳נדרקוויר ביסקסואל בסולידריות נגד המיליטריזם והלאומנות”. אז חוץ מזה שהייתי צריך להסביר כמעט לכל מי שקרא שם את השלט מה זה מיליטריזם (מסקנה לעתיד: להיות יותר קומוניקטיבי, אה, סליחה, תקשורתי…), גם נשאלתי על שאר המילים הלועזיות. והסברתי, והוקשבתי; אני מקווה שהיתה לזה השפעה.

    היה שם ילד, בן 8-10 כזה, שאמר שהוא היה שמח להצטרף להפגנה איתנו, רק ש„נשׂים את הנשׁים בצד”. החזקתי את עצמי ולא צעקתי „שוביניסט! מיזוגן!” (זוכרים את הנקודה ממקודם על לגדול בחברה חרדית ואת הפוסט של אלמה?), אלא נתתי לו מעין שיעור מבוא מזורז מאוד לפמיניזם, שאני בספק אם הוא היה מקבל אחרת…

  • בגלל שאחרי שראינו את התגובות האוהדות ואת הנכונות של משתתפי ההפגנה הראשית שנצטרף אליהם כי טוב, אז ברגע שבמשטרע ראו שחס ושלום יכול להיות שת״פ בין אלא שאמורים לשנוא אחד את השני, היס״מניקים ישר חצצו ביננו, באופן כל־כך פיזי מצד אחד וכל־כך סימבולי מצד שני, ואחרי רגע דחפו אותנו באלימות אחורה, לקריאות „אנחנו ביחד — הם מתים מפחד” ו„ציונות זאת אלימות”…. אם לא מקבלים מכות / גז מדמיע / בואש / מכות־חשמל / רימוני־הלם / כדורי־מתכת־מצופים־גומי וכד׳ משוטרים או חיילים, זה כנראה אומר שזה לא משפיע מספיק…

    אחרי ההפגנה, אגב, עברתי לבד דרך ההפגנה הראשית (זה בדרך הביתה), אם כי לא דרך האקשן עם דרדור המכולות על השוטרים. גם שם התעניינו בשלט והיו די מסבירי־פנים, ואף אחד לא היה תוקפני (אפילו אנשים שבבירור לא הבינו מיד אם אני להם או לצריהם…); למעשה בכלל היחידים שהיו תוקפניים כלפי, חוץ מהשוטרים, היו חרד״ל גזען וחייל שעברו ליד הפגנת הסולידריות והתעכבו שם („החרדים התעמתו גם עם אנרכיסטים שהגיעו לתמוך בהם” זה, כצפוי מ־ynet, דיווח שקרי).

  • בגלל שכשאשה תולה פשקווילים בלב שכונות חרדיות במכנסיים ושיער גלוי והתגובות אוהדות, זה מגניב, קורה משהו.
  • בגלל שלצעוק לא־יודע־כמה־זמן סיסמאות בעברית נגד הציונות בתוך ירושלים עד שקצת כואב בגרון ולקבל תגובות אוהדות זה נהדר…
  • בגלל שרציתי לראות הפגנה של גוש שחור מקרוב…

הנה השלט שהכנתי (שהוא, אגב, יוניקודי למהדרין; המקור ב־GitHub):




מחשבות על הטבעונות המתחדשת / אלמה ביבלש

פעם טבעונות הייתה נחלתן של אנרכיסטיות ופעילות רדיקליות למען שחרור בעלי חיים. זה הסתדר לכולם נהדר בקופסא.
היום טבעונות היא תופעה חוצה גבולות בעולם וגם בישראל. מודעות טבעונית בהיבטים בריאותיים ובהיבטים מוסריים. המושג של אכילה אתית או לפחות הלך המחשבה והשיח סביבו הוא נחלת הכלל.
בסך הכל מדובר בחלום. אלפים רבים של טבעונים וטבעוניות. בלוגים בעברית, מסעדות טבעוניות, התעניינות תקשורתית. צרכיהם של בעלי החיים, זכותם לחיים ולא סתם חיים אלא חיים בבטחון ורווחה הם עניין ציבורי מתפשט.

מדינת ישראל (ובהמשך ישיר לה החברה בישראל) היא מדינה כובשת ואלימה. מדינה שרומסת על בסיס קבוע זכויות אדם ואשה. מדינה שאינה מכירה במעמדם של פליטים וכופה עליהם מציאות של עוני רעב וגירוש. מדינה שמתעללת במהגרות העבודה, מנצלת אותן ואת ילדיהן וזורקת אותן כסמרטוטים משומשים. מדינה שכובשת את העם הפלסטיני מיום הקמתה, גוזלת אדמות, מחריבה, מדכאת, רוצחת וכולאת. מפלה ומשפילה אנשים על רקע מגדר ונטייה מינית. מדינה שוביניסטית פטריארכלית ואלימה שחיה על חרבה ועל תחושה מזוייפת של עליונות אתנית גזענית.

ופתאום ישראל טבעונית.

לא כולה כמובן. תעשיית הביצים החלב והבשר האכזרית היא עדיין מקור כלכלי מרכזי שמגלגל סכומי כסף אדירים. הביקוש למוצרים מן החי ולא רק בתעשיית המזון הוא עצום. ובכל זאת...

אז כשפעילה במאבק הפלסטיני הופכת לטבעונית אז זה נהדר. הכל בא על מקומו בשלום, זכויות הן זכויות ולנו זה נראה כמו צעד מתבקש לכיוון הנכון.

אבל מה קורה כשאני יושבת בבית קפה יפואי ונכנסת חיילת על מדים,אם 16 תלוי ברישול מכוון על כתפה, ומזמינה חלב סויה ומדגישה בפני המלצרית כי זה חשוב ביותר מאחר שהיא מסרבת לקחת חלק בפגיעה בזכויות בעלי החיים?

מה קורה כשמתברר שאחד ממתנחלי שייח ג'ראח הידועים לשמצה שחי בשקט ושלווה עם העובדה שמשפחות פלסטיניות גורשו מביתן הוא טבעוני הפעיל למען זכויות בעלי החיים?

או כשהגורו הגדול של הטבעונות הוא בעצם מיליטנט מיזוגן שמאחל ללובשות הפרווהלהאנס באכזריות?

אז מתחילה תחושת אי נוחות לחלחל. ואני רואה סביבי חברים מגיבים בכעס ותסכול או זלזול וציניות כלפי "הטבעונים החדשים". אבל למה בעצם?

נכון, המאבקים קשורים כולם. אבל כמה מחברותי הטובות ביותר שפועלות איתי ללא לאות למען חופש ושוויון לפלסטינים, למען דיור ציבורי, למען השארתם בארץ של ילדי העובדות הזרות למעשה אוכלות בשר חלב וביצים באופן קבוע. מדוע זה שונה? מדוע הבחירה לפעול למען זכויות קבוצה אחת בעוד אתה ממשיך כחלק מנורמת היומיום עליה גדלת לרמוס את זכויותיה של קבוצה אחרת מפתיעה אותנו? האם אנחנו מזלזלות באותן
פעילות ומטילות ספק בחשיבותן, בכנותן ובשותפותן לדרך? חלק מהדרך.

אז מה עושות?

אני לוקחת נשימה עמוקה ומחייכת לחיילת. עושה לייק לתמונת האדבסטינג שהעלה המתנחל משייח ג'ראח. השיח על זכויות בעלי החיים הוא שיח שאנחנו מנסות להנחיל לחברה בישראל. פתאום אנשים ברחוב אומרים משפטים פשוטים אך לצערינו כלל לא מובנים מאליהם כמו "גם לבעלי חיים יש רגשות ומי נתן לנו את הזכות לפגוע בהם", "מי אמר שאתה טוב יותר או שיש לך את הזכות לנצל יצור חי אחר לצרכיך" "יש כאן מערכת כלכלית ששוטפת לך את המוח שנועדה לגרום לך לראות בעלי חיים כחפצים ולא כיצורים חיים" ועוד ועוד. זוהי עדות למהפיכה אדירה בשיח הציבורי בכל הקשור לזכויות מוחלשים. זו שפה חדשה שעד כה לא נעשה בה שימוש. זהו פתח לשינוי חשוב כל כך בחשיבה.

לעיתים קרובות כשפעילים למען זכויות שונות לקהלים שונים נפגשים הם מגלים עד כמה יש קרבה ביניהם בשפה, ברעיונות הכלליים, ברוח. זהו בסיס להתקרבות לדיון ולהבנה. הבנה שהמאבקים קשורים זה לזה בעבותות ברזל. שהפגנה בבלעין אחרי סנדביץ' עם חביתה זו סתירה כמו גם ההתעקשות על טופו במקום שניצל אחרי פיזור הפגנה כזו. זהו בסיס להתקרבות, למסיבת נפילת האסימונים הגדולה. ליצירת החיבורים וההקשרים הנכונים.

מערכת ערכים היא דבר מורכב. רובנו לא נולדנו פעילים ומתנגדי משטר. רובנו גדלנו בבתים ממוצעים למדי. אכלנו בשר, שרתנו בצבא, ריחמנו על הרעבים באפריקה אך הנחנו שאין מה לעשות אעם זה ואין זה קשור אלינו בשום צורה ובאופן כללי השתדלנו לא לעשות יותר מידי רעש. כל אחד מאיתנו, בשלב מסויים נחשף לעוול שהסעיר את ליבו, נחשף לרעיון שהצית את דמיונו, ראה פשעים שלא אפשרו לו להשאר אטום. ולאט לאט הבין (או שלא) את הקשר בין הדברים. את מה שאנחנו מכנות "חיבור מאבקים".

אז עכשיו יש חייל שחושב שאכילת פיצה היא דבר לא מוסרי. הוא צודק ולראשונה מזה חיים שלמים לי ולו יש שיח זכויות משותף. אני יכולה לצעוק עליו שהוא פושע מלחמה כובש ואכזרי או שאני יכולה לדבר ולפתוח שאלות קשות, לשאול אותו מי הם בעלי הזכויות. מי העליונים ומי התחתונים בסולם הזכאות לחיים ובטחון שלו.

אני יכולה לראות בזה הזדמנות. זה קשה לי ובא לי לצרוח אבל אם אני לא אעשה כמיטב יכולתי לנצל את ההזדמנות הזאת להתחיל פה משהו חדש-ישן אז אבגוד בבעלי החיים, ואבגוד גם בכל האוכלוסיות המוחלשות הנאבקות על זכויותיהן. רבים מהם אולי לא יזוזו הרבה מעמדתם וזה עדיין לא מוריד דבר מערך סירובם לקחת חלק בתעשיית בעלי החיים. וחלק מהם אולי אני עוד אפגוש יום אחד בהפגנה מול עמידר או בנבי סלאח.

אינשאללה.

קרדיט לאייקון של הפוסט (אזרחים — לא חיילים / זכויות — לא פקודות): דמוקרטיה או מרד.